newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה אפשר לעשות בביקור אבלים בכפר קאסם? להתבייש ולבכות

הכעס על ההזנחה הפושעת של הרשויות, על אלימות המשטרה האוטומטית, ועל אטימות החברה הישראלית אחרי הרצח. החשש שבפעם הבאה זה יהיה הבן שלהן. ביקור אצל הנשים האבלות בכפר קאסם

מאת:

כותבת אורחת: מרפי (פרימה) בוביס

ביום רביעי האחרון נסעתי עם עוד ארבעה חברים לכפר קאסם, בעקבות ההרג של מוחמד טהא, צעיר בן 20, שנורה למוות על ידי מאבטח של תחנת המשטרה בעיר.

הגענו. על הכביש מחוץ לבית המשפחה פרוסים עשרות כיסאות פלסטיק וח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) נואם בעברית מול קהל קטן של גברים. אנחנו נכנסות בשקט לעזרת הנשים, בזמן שהן מתפללות את תפילת העשאא'. אני רוצה להתפלל איתן, להגיד לכל אחת ואחת מהן שאני מחבקת אותה. שבאנו לכאן לא ברעש ולא בצלצולים אלא פשוט להיות. ביחד. אני רוצה להגיד שזה מסריח, ושנגמרו לנו המילים, ושאין לנו יכולת לסנגר על מה שהמדינה שלנו עושה בשמנו.

> מעצרו המנהלי של העיתונאי חסן ספדי הוארך בשישה חודשים נוספים

ההרוג בכפר קאסם, מוחמד מחמוד סלים טאהא

ההרוג בכפר קאסם, מוחמד טהא

תחילה מובאת בפנינו אלמנתו של מוחמד, צעירה בת 20 שנראית כרוח רפאים מהלכת, לבנה כשלג. הם עוד לא הספיקו להתחיל לבנות משפחה וכבר הוא נלקח. אנחנו לוחצות לה את היד ומחייכות חיוך מריר וחסר אונים. די מהר חברתה מבריחה אותה במעלה המדרגות הרחק מההמולה.

מושיבים אותנו מול אמו של מוחמד. בת דודתה פותחת בנאום על ההזנחה הפושעת בכפר קאסם ובערים הערביות בישראל. אנחנו היהודיות שבאנו להקשיב. היא מיד מתחילה לדבר על ההפקרות של המשטרה, על השקרים ועל הטיוח. על כך שלתחושתה ליהודים אין רחמים. "פעם חשבתי שאנחנו אותו דבר", היא אומרת, "אבל עכשיו אני יודעת שיש הבדל. אצלנו לא הורגים אם זה לא במלחמה". אני מריצה בראש מחשבות והתנגדויות, אבל דורשת מעצמי להכיל את הכאב העצום שהנשים והאנשים האלו חווים. "הרצח הזה עוד ייזכר בכפר ולא יעבור בשקט", היא מתנבאת. ובאמת ישנה תחושה, לא רק בכפר קאסם, שהחודש הזה של רמדאן הוא לא מה שהוא אמור להיות. משהו בוער. מבעבע. שביתת האסירים, נערה בת 16 שמוצאת להורג, ואלימות משטרתית, "כאן אצלנו", בתוך הקו הירוק.

אבל האמת היא שזה לא 'אצלנו'. זה לא 'כאן'. חצי שעה מתל אביב, אנחנו ארבע נשים יהודיות, ומריחים אותנו ממטרים. בין התמרים, למים, לקפה, אחת לוחשת לנו "כל הכבוד". אחרות שואלות בחשדנות, "מי אלה?". באנו לנחם אבלים בפלנטה אחרת.

אישה צעירה קמה ממקומה וזועקת לעברנו בכאב גדול "זאת היתה הפגנה שקטה והמשטרה הציתה את האש. זה יכל היה להיות הבן של כל אחת מאיתנו!". הדיבור הרווח הוא שבכלל האלימות ושריפת הניידות התרחשה אחרי הירי. "רצחתם מישהו, אתם מצפים שיזרקו עליכם פרחים? אם מישהו מפר את החוק אז תעצרו אותו. אבל שלוש כדורים לראש?!"

האבלות מספרות שמוחמד היה בחור שקט שבא לעמוד יחד עם צעירים מהכפר במחאה על רצח כפול בעיר שלא פוענח, ועל ההזנחה המתמשכת של משטרת ישראל בטיפול בפשע ובכנופיות הפרוטקשן שמסתובבות בעיר באין מפריע. בצורה פלאית, בכל מקרי הרצח האחרונים לא היו ניידות משטרה בכפר בזמן הרציחות. הן מספרות שלקח למשטרה כמעט שעה להגיע אחרי דיווח על מקרה רצח.

התחושה בכפר היא שהמשטרה עובדת עם הכנופיות ונגד התושבים. ארגון השמירה המקומי לא מקבל גיבוי מהמשטרה, אפילו להיפך. עאסם, אחד מתושבי הכפר מספר לנו על אחד הבנים שלו שמתנדב לשמור על חנויות מקומיות בלילה אחרי יום עבודה מפרך, מפני כנופיות הפרוטקשן שמאיימות על בעלי העסקים בעיר: "אם אחרי חשבונות והוצאות אתה מרוויח 20 אלף בחודש ומגיע מישהו ודורש 20 אלף בחודש ממך או שהוא ישרוף לך את החנות, מה אתה אמור לעשות!? אתה תעזוב. זה פוגע גם בבעלי העסק היהודים שיש כאן".

לא יעלה על הדעת שעשרות מקרים של רצח של אזרחים ערבים לא מפוענחים. שצעיר ערבי שמגיע למחות מול המשטרה מוצא את מותו, ולנו הישראלים השבעים אפילו לא אכפת.

"יופי, מגיע לכן לבכות"

אני חושבת בעיקר על הריחוק. אפילו בתור "פעילה", מישהי מעורבת, שחושבת שהיא יודעת מה קורה כאן- כמה אנחנו לא יודעות על 20 אחוז מהתושבים בארץ הזאת שסובלים יום יום מדיכוי, אפליה וגזענות מטעם הממשלה והאזרחים היהודים.

בדיוק כמו מנגנון הדיכוי בשטחים, יום אחרי ההרג כפר קאסם כולה הושמה תחת עוצר, עם מחסומים שחנקו את העיר. הקורבנות נענשים.

> בין בלפסט לירושלים: קודם הסכם פיוס אחר כך שלום

הלווייתו של מוחמד טהא בכפר קאסם, 6 ביוני 2017 (פלאש90)

מישהי מהנשים שיושבות בחדר הצפוף, קמה זועמת וכאובה "תסתכלו על אמא שלו! רצחו גם אותה!". היא מספרת לנו איך בזמן "צוק איתן" היא וחברתה הותקפו באוניברסיטה בקללות ואלימות גזענית, והמשטרה לא עשתה דבר. האווירה בחדר מתחממת, ובמקום דממה יש כבר התרחשות. אנחנו מתחילות לבכות. "יופי, מגיע לכן לבכות" היא מסיימת, והצעירות סביבה מרגיעות אותה.

אישה אחרת עוברת ומחלקת לנו נייר לנגב את הדמעות שנדמה שאין להן סוף. אנחנו רוצות לכאוב את כאבן אבל גם מתביישות ממה שנהיה מהחברה שלנו. איך אפשר לבכות מול אמא שאיבדה את בנה הבכור לפני יומיים?

חנאן, אשתו של עסאם, נכנסת לחדר עם אדרת של כבוד וקור רוח. היא משתיקה את המהומה ודורשת שלא יהיה בלגן. הן באו להביע סולידריות ותו לאו, היא מסבירה. ואנחנו מבינות, שלא תמיד כשנביע סולידריות זה ירגיש נעים ומלטף. לפעמים זה כואב ודוקר ואמיתי.

מחכים לכן בחוץ, אומרים לנו ומובילות אותנו החוצה. הדמעות ממשיכות לרדת. אני נפרדת מאמו של מוחמד בלחיצת יד ארוכה, ודומעת. "אין לי מילים" אני אומרת בפזיזות ויוצאת.

מה שרצינו להגיד ולא יכולנו לגשר על הפערים, הוא שאנחנו אתכן. מה שרצינו להגיד ולא הצלחנו לבטא הוא שזה גם המאבק שלנו, גם אם זה ייקח זמן וגם אם נשבור שיניים. מה שרצינו להגיד ולא ידענו איך הוא שאנחנו בוכות על הדם שנשפך, ועל השנים האבודות שבמהלכן סיפרו לנו שזה לא אותו דם.

מרפי (פרימה) בוביס, 23, פעילה חברתית, גדלה בציונות הדתית.

> אל תתבלבלו: ברק כהן הורשע מפני שהוא ביקר את המשטר

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

טסט

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf