newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא, כשאישה נשארת לשבת במקומה זה לא אנטי-חרדי

הניסיון להיאבק בשנאת נשים הוא לא ביטוי של שנאה לחרדים. זה מאבק יום-יומי, מרובה חזיתות, וההגנה על הזכות לשבת במקום בטיסת אל על הוא רק פן אחד של הסיפור. תגובה לאורלי נוי

מאת:

כותבת אורחת: דליה שיינדלין

ידידתי אורלי נוי, שאת כתיבתה ודעותיה אני מעריכה, כתבה מאמר ובו טענה המאבק נגד דיכוי נשים עושה דמוניזציה לחרדים. לאחר קריאת טיעוניה, מצאתי את עצמי מתווכחת כמעט עם כולם. אינני תומכת בדמוניזציה של חרדים או של כל קבוצה אחרת, אבל אני כן חושבת שיש כאן בעיה שהיא נחלת כלל החברה.

> אורלי נוי: עכשיו הפכו את החרדי מטיסת אל על לאנטישמי, לא פחות

אורלי הגיבה על פרשת האישה שתבעה את אל על, בסיוע "המרכז הרפורמי לדת ומדינה", לאחר שנתבקשה לעבור מושב כדי לתת לגבר חרדי להימנע מלשבת לידה. לדעתה של אורלי, התקרית מנופחת ומוצגת כאילו הייתה "מגיפה". היא מאמינה שענת הופמן, פעילה ותיקה למען פלורליזם דתי, ואיתה המתנגדים למנהג זה, מציירים את החרדים כברברים ואנטישמיים, בה בשעה שהפעילים עצמם מוצגים כנאורים. אורלי רומזת ש"המרכז הרפורמי לדת ומדינה" נוקט באמצעים משפטיים מפוקפקים, וייתכן שאף עודד את האישה לתבוע את אל על.

אין לי מספיק מידע כדי לקבוע האם אכן מדובר ב"תופעה". אבל גם אני התבקשתי לזוז בטיסה פעם.

חרדי לצד אישה במטוס (צילום: ליפא שטאובר, בחדרי חרדים)

חרדי לצד אישה במטוס (צילום: ליפא שטאובר, בחדרי חרדים)

זה היה לפני מספר שנים, כשהיה לי נקע בעקב הרגל. כל תזוזה בטיסה הקצרה ללונדון הייתה כרוכה בכאב. בטיסה חזרה ביקשתי מושב במעבר בקדמת המטוס – עם יותר מקום להתמתח, ופחות הליכה. בין חומו של הקיץ, הצפיפות במטוס והמאמץ לדשדש בנמל התעופה הית'רו עם רגל פצועה, הגעתי למושבי באפיסת כוחות, התמקמתי בו ועצמתי עיניים.

ואז הדיילת פנתה אלי. האם אני אסכים להחליף מושב? גבר חרדי שהושב ליד אישה ביקש לעבור מקום, ואני ישבתי ליד גבר. לשנייה רציתי לבכות. זה לא היה קשור לתחושת עלבון כאישה או לשנאה לחרדי, פשוט ממש לא רציתי לזוז.

אלא שכמו אורלי – שהציגה טיעון שאני תומכת בו באופן כללי, דהיינו שפשוט צריך להיות נחמדים – האינסטינקט שלי היה לגלות התחשבות והבנה איפה שאפשר. הסכמתי, ודיכאתי את תשוקתי העזה להישאר במושב ואת החרדה מהמושב הפנימי המכווץ שהוצע לי.

עוד אני מתחילה לאסוףאת חפציי פנתה אלי אישה שישבה במעבר ואמרה: "אל תעשי את זה, למה את צריכה לעבור בשבילו?" הגבר שלצדה, ככל הנראה בן זוגה, גם הוא נראה מזועזע מהאי-צדק.

רק אז הבנתי שיכולתי לומר גם לא. עד אותו רגע נראה היה לי שהסירוב יהפוך אותי לאישה הרעה בסיפור. בסוף אמנם כן עברתי, אך תהיתי מדוע חובת ההוכחה לטוב ליבי מוטלת עליי. האם לא פשוט עודדתי את המנהג השוביניסטי הזה רק כדי לצאת נחמדה?

זה לא רק הגבר החרדי

התבאסתי על זה כמה ימים יחד עם חברים, אבל בואו נודה על האמת: לא הייתי בהלם מהמקרה הזה ספציפית. הנטל היומי של להיות אישה בחברה פטריארכלית, מצ'ואיסטית ומיליטריסטית מתיש הרבה יותר.

אני מותשת מהגבר שנעץ בי מבט ושרק לעברי באמצע הג'וגינג בשבוע שעבר, מההטרדה המינית ומהמניפולציה המקצועית שעברתי בעבודה, מהכינוסים האקדמיים על טהרת הגברים, מהפאנלים באולפני החדשות ומהפטישיזציה של כל מושג צבאי בחברה הישראלית.

אני עייפה מהתנשאות, מההתרברבות הגברית, ובקצרה: מעצם המלחמה על הזכות לומר מילה. אני עייפה מהכעס על כך שהגברים החזקים במדינה, מהנשיא ועד המפקד בצבא, מנציחים אלימות מינית נגד נשים שעובדות לצידם. נשים רגילות, ללא שבריר מהכוח שבידי הגברים האלה.

לא, אני לא הופכת את החרדי המסוים הזה לאנס. אך זו תמימות לחשוב על התנהגותו כעל מקרה פרטי. האיש הגיח מתרבות רחבה הרבה יותר מהחרדים, שבה נשים מקבלות ומפנימות את העליונות הגברית. לא סביר לצפות מאיתנו להבין בקשה כזו, כאילו איננו נושאות בנטל הזה כל הזמן.

> המאבק שלנו להכניס חרדיות לכנסת זקוק לתמיכת שוחרי השוויון

חרדי במטוס, (צילום: יעקב נחומי, בחדרי חרדים)

חרדים בשדה התעופה, (צילום: יעקב נחומי, בחדרי חרדים)

כמובן, כל מערכת שמדכאת נשים היא רעה לחברה כולה, לא רק לנשים. ובישראל יש מערכות משפטיות וחברתיות שלמות, הבנויות על נחיתות נשית.

הגברים המבקשים להחליף מקום במטוס באים מאותה "משפחה דתית" של המערכות הללו. כך לדוגמה בתי הדין הרבניים, ששולטים בדיני האישות והמשפחה של היהודים בארץ, וזה משפיע על כולם: גם הלא-יהודים צריכים לפעול רק דרך המוסדות הדתיים של קהילתם, כי ישראל רוצה לשמר את המונופול האורתודוקסי על החברה היהודית.

לחרדים הקיצוניים ביותר מיוחסים גם מעשים כמו יריקה על נערות שחושפות מרפקים, גינוי שירת נשים, וקידום הפרדה בין המינים באוטובוסים ובמדרכות. לפני כארבע שנים צעדו בבית שמש מנהיגים אורתודוקסים ופוליטיקאים מהשמאל במחאה על קיצוניות דתית. העובדה ששכחנו שרק לפני מספר שנים השתתפנו כולנו במאבק הזה, ממחישה שוב עד כמה המלחמות והבחירות הסיחו את דעתנו מכל בעיה חברתית בוערת אחרת. כן, האופיום הגברי-צבאי עבד.

ההבנה השקטה שאורלי מציעה היא אפשרות לגיטימית בשביל יחידים. אך מה שצריך לקרות בפועל הוא הקמת קואליציה חוצת-מחנות פוליטיים, של כל אלה שאינם קיצוניים: דתיים, חילוניים, ערבים, יהודים ואחרים, על מנת להגדיר מרחב אזרחי משותף, על בסיס חוקי יסוד מסוימים. במרחב הזה, אנשים שאינם מזדהים עם ערכים של הפרדה והכפפה מגדרית לא צריכים לשאת באחריות לאכיפת הפרדה הזאת.

כמו הטיעונים נגד ארגוני זכויות האדם

החרדים מוכרחים לקבל את זה שלמרות שבעולם שבו הם חיים הם חופשיים להאמין בערכיהם במרחב הפרטי – במרחב המשותף עליהם להתפשר. אדם יכול לבקש מאישה לזוז, והיא רשאית להסכים או לסרב.

כחברת תעופה לאומית (לפחות מבחינה סימבולית, גם אפ הופרטה מזמן) זה מביש שאל-על מקבלת פחד מנשים כמדיניות, כפי שטוען "המרכז הרפורמי לדת ומדינה". קבלה זו מעניקה גושפנקה לנורמה הגורסת כי מצופה מאישה לעבור למושב אחר כאשר מבקשים זאת ממנה. אגב, זה מעליב במיוחד כשבפועל נשים הן אלה המבקשות מנשים אחרות לשתף עמן פעולה, באקט המחיקה של נשים ממבט הגברים. אני מתחלחלת לחשוב על הדיילות הצעירות שנדרשות להפנים זאת.

הניסיון להתנגד לשוביניזם בכל סביבה מוסדית הוא לא דרישה אנטי-חרדית, אלא משימה דחופה במישורי חיים רבים. אני לא ראיתי את הדוגמאות שהביאה אורלי כראיות משכנעות לדמוניזציה כלפי החרדים, אך כן נזכרתי בניסיון להציג מאבקים נגד הכיבוש כאנטישמיות.

למעשה, הייתי יותר מוטרדת מכך שטיעונים שהציגה אורלי אופייניים להתקפות הימין על השמאל. אורלי רומזת כי התביעה נגד אל-על הגיעה לאחר ש"המרכז הרפורמי לדת ומדינה" חיפש מזה זמן תקדים פוטנציאלי. הימין הישראלי משתמש באופן קבוע בהאשמה האבסורדית שארגוני זכויות אדם מנהלים "לוחמה משפטית", מושג מוזר שהומצא כדי לעשות דה-לגיטימיזציה לאמצעים הנכונים למאבק באי-צדק בתוך דמוקרטיה.

הימין מאשים את השמאל בעידוד הפלסטינים לתבוע את זכויותיהם, כאילו הפלסטינים עצמם מעולם לא רצו בהן. אני מופתעת שהביקורת של אורלי בעד שוויון בין המינים נוקטת באותן הטקטיקות שלדעתי מגונות על ידי שתינו כאשר זה מגיע לזכויות אדם והתנגדות לכיבוש.

ובעודי כותבת במטוס, נתקלתי במקרה הפוך

אני כותבת את התגובה הזו כאני בעצמי יושבת בטיסת אל-על לניו יורק. בזמן שכתבתי את הפסקה האחרונה, הסתובבה אישה שישבה שתי שורות לפניי, ושאלה גבר חרדי שישב מאחוריה אם יסכים להחליף מקום. לדבריה היא סובלת מכאב גב נוראי, ושני המושבים שלצד הנוסע החרדי פנויים. הם דיברו בשקט ובנימוס, הוא ענה לה ולא הצלחתי לשמוע.

הצטערתי על כאבי הגב שלה, אך הרגשתי תחושת סיפוק. קיוויתי שאם הגבר יבקש אי פעם מאישה לזוז בשבילו והיא תסרב, הוא יקבל זאת באדיבות, כמו האישה הזו, וכמו אדם בוגר שלא מעכב את הטיסה אם רצונו לא מסופק. הפחד שלו מנשים הוא לא בעיה של אף אישה יותר משכאבי הגב של הנוסעת הם בעיה עבורו. ההבדל היחיד הוא, ששנאת נשים הוא דפוס של קבוצה שלמה, ולא רק של אישה אחת עם עמוד שדרה דואב.

בעודי חושבת על כל זה קם הגבר החרדי לרגע, ואני פניתי לאישה לשאול מה הוא השיב לבקשתה. "הוא לא ממש רוצה לזוז, למרות שהיו לידו שני מושבים פנויים. הוא אומר שהוא שילם עבור כל שלושת המושבים". וזה, לדעתי, פתרון מקובל לחלוטין לבעיה כולה.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+

> נצחון נשות הכותל: איזה מסקנות אפשר להפיק למאבקים עתידיים?

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

טסט

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf