"הגיע הזמן למבט אחר, מורכב יותר, על רצח העם הארמני"

"הארמנים שקועים באובססיה סביב השגת הכרה ברצח העם, אבל את המרפא לא צריך לחפש אצל מחולל הפשע. זה כיוון מוטעה". פרופסור ארלין אבאקיאן, נכדה לניצולת רצח העם הארמני, מציעה לקהילה הארמנית להחזיר את המבט פנימה ולקחת אחריות על תהליך הריפוי

מאת:

כותבת אורחת ומראיינת: רלה מזלי

ארלין אבאקיאן, פרופסור אמריטה, ייסדה וניהלה את המחלקה ללימודי נשים, מגדר ומיניות באונברסיטת מסצ'וסטס, אמהרסט, ארה"ב. ארלין, שסבתה שרדה את רצח העם הארמני בשנת 1915, כתבה את ספר הזיכרונות הראשון (ועד כה היחיד) שנכתב בידי ארמנית אמריקאית, בת לניצולים ולקורבנות רצח העם (הספר פורסם ב-1992). ארלין כותבת בהרחבה על ההיבטים המגדריים של רצח עם ושל ריפוי טראומה. היא פעילה בתחום לימודי האוכל וערכה את אחד הקבצים הראשונים שעוסק בנשים ואוכל. בשיתוף עם חוקרות נוספות, היא הביאה לתוך הדיון הזה שאלות של מוצא, גזע ומגדר. לצד עיון בבישול כערוץ להעברה ושימור של תרבות, ארלין מזהירה מגישה מהותנית שמייחסת מרכיבים "טבעיים", "מהותיים" או מובנים מאליהם ליחסים בין סבתות, אימהות ובנות. "יש אימהות שהן לא מזינות, יש כאלה שלא רוצות להעביר שום דבר הלאה ויש אחרות שחושבות שאין להן מה למסור הלאה", היא מציינת.

פגשתי את ארלין באיסטנבול ב-2014 בטקס זיכרון לרגל 99 שנים לרצח העם הארמני, שנערך ב-24 באפריל, לציון היום בשנת 1915 שבו נלקחו מבתיהם באיסטנבול 250 גברים ארמניים, הועלמו ונרצחו. מאז שנת 1919 נהוג לציין בתאריך הזה את יום הזיכרון לרצח העם הארמני. השנה, 100 שנים אחרי אירועי 1915, בהמשך לדיון הער שהתנהל בתקשורת העברית בנושא רצח העם, שוחחתי עם ארלין על המבט הייחודי שלה.

להלן דבריה:

"הארמנים כקהילה מאורגנת שקועים לדעתי באובססיה סביב השגת הכרה ברצח העם. כתוצאה מזה כל תשומת הלב והמאמץ ממוקדים בתורכיה – במחולל המעשה; 'תודו בפשע, תודו בפשע'. אפילו המחקר שנערך בנושא מתמקד ברובו הגדול בהוכחת העובדה שאכן התרחש רצח עם ושמה שאירע עונה להגדרה של רצח עם. שוב ושוב.

"עולם שלם, אורחות חיים שלמים וחיי בני אדם נחרבו, דור אחרי דור נהרסו. הפצע פתוח, עדיין מודלק ומדמם. אבל כל זה נדחק הצדה. יהודית הרמן, שחקרה נושאים של טראומה וריפוי, חשפה את הכשל במאמץ לחפש מרפא אצל מחולל הפשע. זה כיוון מוטעה. ריפוי טראומה הוא אחריות שלך. זו את שצריכה לרפא את עצמך, לנקוט יזמה ולמצוא מרפא באופן פעיל. שום דבר מהסוג הזה לא קורה, לדעתי, בקהילה הארמנית המאורגנת ובמוסדות הארמניים. להיפך, המיקוד האקסקלוסיבי משתיק הרבה מאוד דיונים חשובים. אין, לדוגמה, שום דיון משמעותי בהשלכות שהיו ויש עד היום לטראומה הזאת עבור הדור השני והשלישי של ניצולי רצח העם וקורבנותיו.

"אני מחזיקה בדעה שאני עצמי מתמודדת עם השלכות רצח העם שסבתי חוותה ושרדה. בתחילת שנות התשעים יזמתי וארגנתי כנס בנושא ההשפעות הבין-דוריות של רצח העם. הכנס נערך באיזור בוסטון, איזור שחיה בו קהילה ארמנית גדולה מאוד. הכנס קיבל פרסום מקיף אבל הגיעו רק כעשרים משתתפים. אלה שהגיעו העידו אחר כך שהכנס שינה להם את החיים. אבל כל האחרים נעדרו. בתוך הקהילה לא קיים, למשל, שום דבר מקביל לספרה של הלן אפשטיין, "יורשי השואה", שעוסק בהשפעות הבין-דוריות של רצח העם היהודי. כתיבתה של פלורה קשגגיאן שמיישמת את התיאוריה של הרמן היא נפלאה. אבל מלבדה כמעט ולא נעשית שום עבודה בכיוון כזה. עובדה זו משתיקה מצידה עוד הרבה מאוד נקודות מבט ודיונים חיוניים.

> השואה המוכחשת: מאה שנה לרצח העם הארמני

צעדה לציון מאה שנה מאז רצח העם הארמני, שהתקיימה השבוע באנדרטת הזיכרון, ארמניה (PAN photo CC BY-NC-ND 2.0)

צעדה לציון מאה שנה מאז רצח העם הארמני באנדרטת הזיכרון, ארמניה (PAN photo CC BY-NC-ND 2.0)

תרבות לאומנית של שימור זיכרון

"המיקוד האקסקלוסיבי מעודד סוג של לאומנות. הקהילה הארמנית שאני מכירה מקרוב היא הקהילה המאורגנת בארה"ב. בתוך הקהילה הזו, ביקורת מכל סוג שהוא נתפסת כחורגת מתוך "הקו המפלגתי". תרבות שימור הזיכרון של רצח העם לאומנית לחלוטין. היא ממוקדת בטריטוריה; 'החזירו את אדמתנו'. אני אף פעם לא משתתפת בטקסים האלה.

"השנה, השתתפתי בתורכיה בקונצרט רב עוצמה לציון רצח העם בתוך אולם שעלה על גדותיו. זה היה מהמם. בין המוסיקאים היו שתי נשים מארמניה והמופע כולו חגג אמנות ושירה ארמניות. האירוע היה מעולה. כמה ימים לפניכן השתתפנו באירוע אחר, יוצא דופן לא פחות: סיור בשכונה שבה אנשים – שהיו בחלקם פעילים במחאות כנגד הריסת פארק גזי במרכז איסטנבול – זיהו וציינו אזורים ואתרים שחיו בהם בעבר ארמנים. ההתכנסות הזאת עסקה בהעלמה ובהיעלמות. יותר מאוחר נפגשנו לשיחה עם המארגנים. ביום הזיכרון עצמו השתתפנו בצעדה ענקית שארגנו ארמנים צעירים ואנשים מהמפלגה הפרוגרסיבית שמקושרת לאחת המפלגות הכורדיות. בפעם הראשונה ראיתי צעדה כזאת דרך לבה של איסטנבול. ההליכה הסתיימה באתר הזיכרון שבו, בשנה שעברה, הקהל עמד על מרצפות הרחוב בשתיקה, כשאנשים מחזיקים בתמונות מנויילנות של המתים ואחר כך קוראים בשמותיהם ובשמות היישובים ההרוסים. בשנה שעברה הטקס מאוד מאוד נגע לי, כך שהיו לי ציפיות גבוהות מהטקס לציון מאה שנים. אבל במקום שתיקה ושמות, הטקס השנה כלל המון נאומים, רובם של ארמנים מהפזורה. מאוד התאכזבתי.

"למחרת, בשבת, הצטרפנו ל"אימהות השבת". כל שבוע הנשים האלה, ברובן ממוצא כורדי, עומדות במרכז איסטנבול כמעשה של זיכרון ושל מחאה על העלמת הילדים והקרובים שלהן. כשהצטרפתי אליהן בשנה שעברה הן שאלו אם אני רוצה לדבר. הייתי מוצפת מדי. המחווה של נשים כורדיות שמכבדות את זיכרון הנרצחים ברצח העם ומבקשות סליחה היה בעיני מעשה מהמם. היתה מעורבות כורדית משמעותית במעשה הרצח והיום כורדים חיים בבתים של קורבנות הרצח ועל אדמות שלהם. השנה הסכמתי לדבר. חשבתי על סבא שלי שהועלם. לא הצלחתי להיזכר בשם שלו. ידעתי ששמעתי את השם אבל הוא חמק לי וחשבתי: "הוא הועלם פעמיים. פעם בידי התורכים ופעם שנייה בהיעדרות שלו מסיפורי המשפחה". הייתי מוקפת באנשים שהגיבו לזה. הם ביקשו שאשלח להם תמונה של סבא שלי שהן יחזיקו בשנה הבאה. ויקראו בשמו. עבורי השנה, בשנת המאה, אירועי הזיכרון המשמעותיים היו הצעדה, אימהות השבת והמפגש עם מארגני הסיור השכונתי.

העדר הזווית המגדרית

"עוד דיון חיוני שנעדר בכלל בקהילה הארמנית הוא בחינת רצח העם מנקודת מבט של מגדר. ארבעים שנה של תנועת נשים לא נגעה בקהילה הארמנית. הנושא של מגדר נמצא בשיח על רצח העם רק בצורת הקורבנות המוחלטת של "נשים-וילדים" חסרי אונים לחלוטין. טענתי היא שהכל "ממוגדר". אין שום אפשרות להבנה מלאה ומקיפה של נושא מבלי לבחון אותו גם בפרספקטיבה מגדרית. "מגדר" זה לא "נשים". בחינה מגדרית עוסקת בשוני חברתי ובדרכים בהן מגדרים שונים מתעצבים, מופעלים ופועלים. היא כרוכה באופן הדוק גם במעמד, במוצא, בגזע ובחלוקות חברתיות נוספות. אני מתייחסת לפרספקטיבה ההכרחית של הצטלבות יחסי כוח (intersectionality) שלמדתי עליה כל כך הרבה מפמיניסטיות שחורות. כדי לספר סיפור כלשהו באופן אמין, אי אפשר להשמיט מתוכו נשים וילדים ואי אפשר לספר אותם אך ורק בתור קורבנות חסרי ישע. צריך, למשל, לשאול איך נראו הנורמות והכללים שהנחו את יחסי המגדר בקהילה הארמנית לפני רצח העם ולקראתו. צריך לשאול האם האונס השיטתי של נשים ארמניות השפיע על מיניות בתוך הקהילה ואם כן, איך. אנחנו לא יודעים שום דבר על כל אלה.

"בשלב מסוים חיפשתי ארגונים ארמניים פמיניסטיים שחשבתי שאוכל להתחבר אליהם. אין כאלה. הביקורת שלי על הקהילה הארמנית מאיימת עד כדי כך שהיא לא הניעה אפילו דיון ראשוני. היא נדחקה הצדה וסומנה כחסרת חשיבות. עבדתי עם כמה ארגונים בתוך הקהילה בניסיון להביא אותם למקום שונה אבל זה לא קרה.

"האנשים הכי מעניינים בתחום חיים מחוץ לקהילה. חלק מהם עסוקים היום בעבודה חדשה חשובה. במחקר החדש, שחלקו מעולה, יש כבר עיסוק בניתוח מגדרי של רצח העם. חלק מהמאמץ הזה כאוב ומייסר במיוחד כי הוא עוסק בגילוי עובדות על נשים שחלקן אפילו נעדרות שם. מישהי שהגיעה לבית מחסה כלשהו, למשל, ומסרה שם של בעל אבל עליה עצמה לא נרשמו שם שום פרטי מידע. זה כמו לעבוד עם שברי ממצאים ארכיאולוגיים.

"חברה שלי מנסה ליצור ייצוגים של החיים של חלק מהנשים האלה. היא משתמשת באמצעים אמנותיים כדי לדמיין מחדש וליצור מחדש מציאות שחלק כל כך גדול ממנה ירד לטמיון. לי נראה מאוד חשוב להכיר במה שאבד ולא ניתן לאחזור. אני לעולם לא אוכל לדעת על אמא שלי, למשל, מה היא הרגישה, ממה היא פחדה. היא היתה אשה מאוד סגורה ומאוד קרה. אי-היכולת שלי עצמי להתחבר קשור אליה. הדרך היחידה שבה הרגשתי אהובה היתה כשהיא האכילה אותי. ואכן, היה המון אוכל בספר הזיכרונות שכתבתי. תיארתי לדוגמה את הריח בבית כשבשר הטלה שרה במשרה על משטח העבודה. והחשיבה שלי על הצטלבויות בין מערכות כוח התנהלה, חלקית, דרך אוכל שהוא פרקטיקה יומיומית חומרית, פרקטיקה שהיא בו-בזמן גם סמלית וגם ביטוי ליחסי כוח: מי מבשל מה ועבור מי. יש נשים שעבורן בישול הוא תקשורת עם הסבתות ודרך לשמר ולהציג תרבות. יש נשים שעבורן בישול הוא דיכוי. הנושא כולו קשור באופן הדוק לאמהות וליחסי אמהות-בנות. והוא לא נענה בכלל לסטריאוטיפים המקובלים. במשך שנים, לימודי אוכל, כמו לימודי נשים, לא לקחו בחשבון מוצא או גזע או מגדר. הייתי בין הראשונות שעשתה חיבורים כאלה.

"אני מאוד מאוד אוהבת לבשל. מסיבות גדולות שאני מכינה ומבשלת להן זו אהבה גדולה שלי. בימים הראשונים של התנועה הפמיניסטית הייתי בשלנית בארון כי באותה תקופה אי אפשר היה להיות גם בשלנית נלהבת וגם פמיניסטית.

> העולם מחכה שמדינת היהודים תכיר ברצח העם הארמני

"ריפוי טראומה הוא אחריות שלך. זו את שצריכה לרפא את עצמך". ארלין אבאקיאן (צילום: קטרינה קטריסאנו)

"ריפוי טראומה הוא אחריות שלך. זו את שצריכה לרפא את עצמך". ארלין אבאקיאן (צילום: קטרינה קטריסאנו)

דוקא בתורכיה

"בתורכיה אני עצמי עובדת עם שברים ארכיאולוגיים משלי. לא חלמתי בחיים שאסע לתורכיה ולא חלמתי שאפגוש שותפות ושותפים לשיחה מתורכיה. בשנת 2008 הגיעה אלי הזמנה להשתתף בכנס מאשה שלא הכרתי, עאיישה גול אלטינאי. חשבתי שזאת מתיחה וכמעט מחקתי את האימייל. בכל זאת עניתי בקצרה שאני כותבת על רצח העם הארמני. היא ענתה והרגיעה אותי שהן מכירות את הכתיבה שלי ושיהיו בכנס הזה עוד ארמנים. ארמנים בארה"ב לא התייחסו לכתיבה שלי ופתאום הסתבר שפמיניסטיות מתורכיה מוצאות בה עניין. השתתפתי בכנס ב-2009 וזו היתה רק התחלה. השנה, 2015, ביקרתי בתורכיה בפעם השישית. בפעם הראשונה פחדתי מאוד. היום, כבר לא מפחיד אותי להיות שם, ובמיוחד לאור זה שאני נמצאת בחברת תורכים מדהימים שמסכנים את החיים ואת הפרנסה כדי לארגן אירועים בנושאים האלה.

"בשנה שעברה, ב-2014, השתתפתי בפעם הראשונה באירועי הזיכרון לרצח העם ב-24 באפריל. מאוד אירוני בעיני שדווקא באיסטנבול התאבלתי על רצח העם במסגרת טקסית בפעם הראשונה בחיי".

רלה מזלי היא סופרת חוקרת אקטיביסטית

> ארמנים ותורכים צעדו באיסטנבול לציון מאה שנה לרצח העם הארמני

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf