במקום לתקוף את מירי רגב השמאל צריך לעסוק בחלוקה הוגנת של משאבים

חופש הביטוי של משרד התרבות מאז ומתמיד הוגבל לבעלי הכוח והפריבילגיות. אלו חילקו מידי פעם פירורים לאחרים, טמנו ראשם בחול וקראו לזה יצירה. לאותם אנשים יש את האינטרס להמשיך לנהל את הדיון על סגנונה של מירי רגב, ולא על חלוקת הוגנת יותר של משאבים לכולם

מאת:

כותבת אורחת: נעמה לזימי

אחת מההגדרות העצמיות הבסיסיות ביותר שלי היא שאני שמאלנית. בלי הסבר מקדים, ומבלי שיהיה לי אכפת ממה שזה מייצר אצל אנשים. בדיוק כמו פמיניסטית. אלא שבתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חלוקה באופן בסיסי עם "אנשי שמאל", וכבר איני בטוחה כמה מן משותף באמת יש בינינו, בסופו של יום.

לאחר הבחירות, באמת חשבתי שיש ברכה בקוטביות ההצבעה, בתמונה הברורה של הארץ החצויה לשניים. בכך שבפועל, הצד המבקש אהדה לא מתקשר עם הצד השני, זה שמבקש שיספרו אותו, ובהוגנות. שחשבון הנפש שלנו לא צריך להתמצות בהלקאה עצמית, ושדרושה הפנמה של מה עושים ועושות עכשיו: להתחבר, להכיר.

ואז הודיעו שמירי רגב תהיה שרת התרבות, ומהרגע הזה ניתן פתח לגזענות סטריאוטיפית וחסרת רסן במסווה של ביקורת עניינית, מיאיר גרבוז ועד עודד קוטלר. הלא רק לפני רגע, שבועיים לפני הבחירות, עמד על בימתנו הגזען התורן ומלווה במחיאות כפיים מביכות שיקף לכולנו את המציאות: שאנו לא משתנים. כך הפך את מצביעי הימין, תושבי הפריפריה, המזרחים, המסורתיים, לעדר בהמות חסר בינה ודעת, כזה שמותר להטיח בפניו את מה שהנאורות ברדיוס מטר על מטר מרגישה הכרחי לומר, בשם ההיררכיה שהיא מבקשת לקבע.

> לפני שבתיאטרון תוקפים את מירי רגב, אולי שייקחו בעצמם שחקנים ערבים?

מירי רגב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מירי רגב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מירי רגב היא לא החונטה

אין שום דבר ענייני בלקרוא למירי רגב בהמה, לצמצם אותה ל"כפיים", להספיד מראש את המשרד שלה ולהתקטנן בהתנשאות על כל שגיאות כתיב ותחביר שלה. ביקורת על פועלה של מירי רגב, הצנזורה שעלולה להפעיל, חרדה לגבולות חופש הביטוי ותפקידה המקצועי בתוך כל זה, היא לגיטימית והכרחית. אבל השימוש בטיעון צודק ולגיטימי כדי להגחיך אותה, מתעלם מהעובדה שהיתה כאן מערכת בחירות טעונה מאין כמוה.

למעשה מדובר כאן שוב בסימפטום השמאל שמסרב לבחון את עצמו. חשבון נפש זה בראש ובראשונה לא להתנהל בתוך מרחב השופע מוסר כפול, ובתחושת אדנות מאפשרת. כי זה לא צודק, וגם לא מוכיח את עצמו בקלפי.

לצד איומיה של מירי רגב על חופש הביטוי, בהתבטאויות ובפרקטיקה, מצויים מי שמספקים לה כר מאוד נוח לזה בכך שהם מנהלים שיח מקביל על חופש הביטוי, תוך התעלמות מהחונטה שחולשת על תקציבים ומחלקת אותם בינה לבין עצמה. על זה יש שתיקה כהסכמה עקבית בקרב כלל מבקרי השרה הטריה.

מהצד נדמה כאילו יד מכוונת מהימין שולחת את מקטרגיה להעמיק את התהום בינינו לבין הקהל הפריפריאלי. האם זה עדיין נראה סביר בעיני מישהו שלא נתייחס לסוגית התקצוב, שבאופן כמעט אבסולוטי הולך להגמוניה אשכנזית, גברית וממורכזת? יש להודות ביושר: במשרד התרבות לא היה אף פעם באמת חופש ביטוי; המשרד הזה הובנה כמצמצם החופש על ידי חלוקה לא שוויונית, על ידי מחיקה תרבותית. רק שבהבניות החברתיות שלנו, למי שנהנה מהאי שוויון הזה היה נוח לטשטש ולאפשר זאת באין מפריע. טמנו ראשנו בנוחות בחול וקראנו לזה יצירה.

זה לא אומר שאנו מרכינים ראש מול צנזורה על בסיס פוליטי. חירות היצירה היא אבן יסוד בתרבות, גם בתרבות העממית והמיינסטרימית ביותר, זאת שמסתדרת ללא תקציב. לולא החירות הזאת אין משמעות לקיום התרבות, מלבד הפיכתה לכלי להעברת מסרים של השלטון. כאשר מתחילות צנזורה והתערבות פוליטית וממשלתית, הן בדרך כלל גולשות הרבה מעבר לנקודת ההתחלה.

שרת התרבות היא לא פטרון של הכסף – הכסף ציבורי. רק שעד עכשיו, הכסף הציבורי הזה הגיע לחלק מאוד מסוים מהציבור. בפועל התקיימה מדיניות ניאו-ליברלית מפאיניקית, בעלי הכוח והפריבילגיות נהנו ומידי פעם חילקו פירורים כדי לצמצם מחאה וכדי להרגיש טוב עם עצמם. חזון סוציאל-דמוקרטי חייב לעבור גם דרך משרד התרבות. זה אולי לא נתפס חשוב כמו העסקה ישירה ורפואה ציבורית, אבל המשמעות המעמדית של ייצוג, של תחושת המסוגלות, של חיזוק הנפש באשר היא ובכל מיקום גאוגרפי שלה היא עצומה.

הפריפריה היא לא פרינג'

הקריאות הפתאומיות להעביר את נושא תקצוב מוסדות התרבות ל"ועדה א-פוליטית", הן די מגוחכות. לא חופש הביטוי מניע אותן אלא פחד תהומי משינוי הסטטוס-קוו התקציבי עד כה. הסרת אחריות ממשלתית היא לא כלי לשימור מצב קיים, היא הפרטה והעמקת היעדר הפיקוח. הרי ללא מירי רגב והאיום התקציבי, המצב הקיים לא היה מזיז לאיש.

השמאל נעדר פה את המורכבות שהוא דואג להתפאר בה בכל מצב אחר, בהשטחה טוטאלית עד כדי שתיקה והעלמה של הסוגיות. ישנה איזו רומנטיזציה של המיקום האופוזיציוני, זה שצודק מהצד, שמתעקש לרטון במקום להפנים. הילת הניצחון הישנה, הפאר וההיסטוריה הפכו לא רק לגורם מרדים ומעקר, אלא לכלי ניגוח. באופן מדחיק במודע, אנו מסרבים להתמודד עם המשמעות הרחבה של ההילה ההיסטורית הזו.

יש נקודות לגאווה בעבר, אבל יש גם המון נקודות להתבייש בהן: גזענות גלויה וקשה שעודנה פעילה, דיכוי, אפליה, אלימות, ניסויים בבני אדם וחטיפות ילדים. גם זאת ההיסטוריה שלנו. אנחנו צריכים וצריכות להתמודד גם איתה, לא לטשטש אותה בהדר הישן שאפיין את השלטון. היא נוכחת ומאשימה. היא התגלמות משרד התרבות היום. שוב, אין כאן קריאה הלקאה עצמית. יש כאן קריאה לתיקון אמיתי, להתמודדות כנה איתו, לחבירה על בסיס פותח, משתף והדדי.

מירי רגב היא פוליטיקאית, היא מכוונת כל דבר שעושה ואומרת לקהל שלה, בכוונת תחילה וביודעין שתרוויח מכך הון פוליטי. היא ייצרה כותרות והצד השני לא חסך בכותרות בעצמו. החונטה השולטת בתרבות בישראל מסוכנת לא רק כי היא מדכאת, אלא בעיקר כי היא מסיטה את תשומת הלב מהעיסוק בחלישה של נבחרי הציבור והימין על המשאבים. אם לא נדע להיפרע מהחונטה הזאת, זה לא ישנה שחבריה הם לא אלה שנבחרו, שהכוח הגדול לא נמצא אצלם ושאנחנו לא מסכימים איתם. הדבר המשמעותי הוא שהם שמנצחים עבור הימין את המערכות בחוסר אחריות משווע.

בואו נקח את נושא התרבות כמקרה בוחן לעצמנו: נקרא להגדלת תקציב משרד התרבות, ובמקביל נתמוך בחלוקה מחודשת והוגנת יותר של תקציב המשרד. משמעות הדבר היא שאלה שנהנו מההפקר עד עכשיו, ייהנו פחות מעתה. גם להם, כמו לשרה, אין מונופול על הכספים והתקציב. זה לא צריך להפריע לנו לממש את החזון שאנחנו מתיימרים לייצג; להפך. חלק מביקורת אמיתית הוא להכיר שמה שהתקיים עד עכשיו לא ייצג נאמנה את כולן וכולם. שצריך שינוי מערכתי. תרבות פריפיראלית לא צריכה להיות מיובאת בחסד אל הפריפריה. היא צריכה להיות מיוצרת בפריפריה, להתקיים בה, לצמוח ולהצמיח מתוכה. בפריפריה היא לא תקרא פרינג', היא תהיה תוצר מקומי רשמי, ממומן ועומד בפני עצמו. זאת צריכה להיות שאיפה לא רק של תושבי הפריפריה, אלא של כל מי שמתיימר להיחשב לאיש תרבות במדינה.

נעמה לזימי היא פעילה פוליטית וחברתית מחיפה, חברת מפלגת העבודה.

> פסטיבל "ליבי במזרח" – חגיגה של תרבות מזרחית מגוונת, עדכנית וריבונית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf