newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרך חזרה לטולכרם אבא שלי נתקל במבצר הישראלי

שלא כמו פיטר ביינרט, הפעם שבה אבא שלי הושפל בכניסה לישראל לא הגיעה לכותרות. הוא מעולם לא סיפר לי מה אמר לו החוקר, אבל עיניו אמרו הכל. שתיקתו היא חלק מהמאבק הפלסטיני לחיות ולמות בכבוד

מאת:

איבדתי את אבא שלי בפעם הראשונה בשיא חום הקיץ של יריחו, השבוע לפני עשרים שנה. הוא נעלם, או ככה זה היה נדמה, בין הנהר ובין "אזור המנוחה", תחנת אוטובוס בנויה מעמודי בטון, שהערבים הכירו בתור "איסתיראחה" (מנוחה). הומֶה במטיילים – חלקם בדרכם לירדן, אחרים בדרכם חזרה לגדה המערבית – זה היה מקום נוח לאבד בו את קרובי משפחתך, והיה ידוע שתיירים זרים עקפו אותו באמצעות תשלום למונית פרטית.

אבל אבי לא היה תייר. הוא נולד וגדל בטולכרם שבגדה המערבית ואיבד את זכותו לחזור במלחמת 1967, אז היעדרותו – הוא למד רפואה בבגדאד – עלתה לו בתושבות שלו.

donate

במשך שנים, אבי נרתע מהרעיון של שיבה. "סאמר, בסיכומו של דבר", הוא נהג לומר, משתמש במשפט שהיה חביב עליו, "אני פשוט לא מסוגל לבקש אישור לחזור לביתי". אבל חמש שנים אחרי הסכמי אוסלו, כמו אחרים מבני דורו – הדור האחרון שנולד לפני 1948 – הוא חש שזמנו קצר. הוא התחיל לגלגל אפשרות של שיבה לא מושלמת הביתה.

אחרי חודשים של ריצות, הצלחתי להשיג לו אישור שהנפיקה ישראל להיכנס לגדה המערבית. בן דוד, שעדיין היה תושב טולכרם, השתמש בהאווייה שלו, תעודת הזהות שלו, כדי לפרוס חסותו על באבא, והזמן – סוף אוגוסט, עם ההבטחה הגלומה לקטוף תאנים טריות – היה די בו כדי לסחוף אותו לעבר המסע.

פלסטינים מחכים בתחנת האוטובוס ביריחו, ליד מעבר הגבול בין ישראל לירדן (שרון פרי / פלאש 90)

פלסטינים מחכים בתחנת האוטובוס ביריחו, ליד מעבר הגבול בין ישראל לירדן (שרון פרי / פלאש 90)

כמו העיר הנושקת לו, "אזור המנוחה" ביריחו שוכן במקום הכי נמוך בעולם. באותה תקופה, נוסעים מירדן יכלו להגיע אליו באוטובוס, ממעבר הגבול שנשלט בידי ישראל. שם הם היו מנווטים דרך התחנה, מזקקים מתוך רעש מנועי הדיזל והגנרטורים את שמותיהם של יעדים שונים בגדה המערבית, שצעקו בזה אחר זה, בחיפזון, נהגים הלהוטים למכור את המושב האחרון שלהם. "אל קודס! אל קודס! אל קודס!", סימנו את הדרך לעבר שער שכם במזרח ירושלים. רמאללה, שכם ובית לחם עלו גם מתוך המהומה.

חרף המולתה, ה"איסתיראחה" שימשה גם כמקום המתנה של חברים וקרובי משפחה של השבים. עבור רוב הפלסטינים עם האוויה, עם תעודת זהות, זה נראה כמו תהליך זריז למדי, וראיתי כיצד משפחה אחרי משפחה מחבקות את אהוביהן השבים. הם ירדו מקרטעים מהאוטובוס, נושאים מזוודות עטופות בפלסטיק, מתפקעות ממתנות, והחיוכים רחבי-העיניים פינו מקום במהירות לדמעות. דמיינתי לעצמי את אבי משקיף מבעד לחלון של האוטובוס הבא, מעכל מראות שהחמיץ במשך 35 שנה ותהיתי האם גם הוא יחייך, האם משקל העופרת של הגלות יוּקָל לכבוד הרגע הזה.

אבל הוא לא היה על האוטבוס הבא. שעות חלפו בזו אחר זו ולא היה זכר לאבי בשום מקום. לא היתה לי שום דרך לדעת היכן הוא או מה קרה לו, כך שפילסתי בקדחתנות את דרכי מבעד לכל חבורה של נוסעים היורדים מהאוטובוס, קוטע את איחודי המשפחות כדי לשאול אם מישהו, יהיה אשר יהיה, ראה גבר גבוה עם עיניים ירוקות, שיער אפור ומסורק, ושפם שגרם לו להיראות, מכל האנשים בעולם, כמו עומר שריף.

אחרי חמש שעות כאלה, ואין ספור אוטובוסים, הוא הגיע.

שוטרי מג"ב מפטרלים באזור מעבר הגבול בין ישראל לירדן (נתי שוחט / פלאש 90)

שוטרי מג"ב מפטרלים באזור מעבר הגבול בין ישראל לירדן (נתי שוחט / פלאש 90)

בשלב מסוים, אחרי שאנחנו עוזבים את בית הורינו, אנחנו הילדים לומדים להכין את עצמנו לקראת אותות ההזדקנות הבלתי-נמנעים המלווים כל פגישה מחדש. האותות – כבדוּת שנוספה לעיניים או חספוס שנרכש במהלך שנים של עישון – נראים חדים יותר עם כל שיבה, מעצימים את המצוקה שלנו לקראת הפגישה הבאה. בפעם הראשונה שחזרתי לאבו-דאבי, אחרי שנה באוניברסיטה, הבחנתי באבי מבעד לקיר זכוכית, שם הוא חיכה שיחתימו את הדרכון שלי. ראיתי רפיון בכתפיו, ואף שהחזיר לי חיוך, יכולתי רק לנחש שהמלחמה של בוש האבא, שהסתיימה כמה חודשים קודם לכן, גבתה ממנו מחיר.

באיסתיראחה לא הייתי צריך לנחש. ההשפלות של החקירה הישראלית, שאליהן נחשפו לפתע העיתונאי האמריקאי, הציוני הליברלי, פיטר ביינרט, ואחרים, הפכו מזמן לשגרה אצל פלסטינים כמונו, מסורבי "זהות" שרק המדינה היהודית מתיימרת שבכוחה להעניק. בביקור האחרון שלי במעבר אלנבי, לדוגמה, חייל עייף הזמין אותי בסופו של דבר לשבת באולם ריק בערבית לבנטינית מעושה. הוא אמר שזה ייקח זמן מה. אמרתי שאני אחכה. אז הוא חייך וסימן לצוות המכס לכבות את האור. אני הייתי צריך להשתחרר על פי הזמן שלו, בשם אלוהים, הרבה אחרי חצות.

אני לא יודע מה אמר החוקר לאבא שלי לפני כל כך הרבה שנים. בימים יקרי הערך שבילה בטולכרם, השתדלנו לא לדון בכך, כדי להתמודד טוב יותר עם אותות נוספים לגילו האבוד. שתיקתו, כמו זו של כל כך הרבה פלסטינים שקדמו לו, נראית אולי מבוישת מדי בעידן הזה של ציוצי טוויטר ומאמרי בזק.

אני מבקש לחלוק על כך.

פיטר ביינרט באירוע באוניברסיטת וושינגטון (צילום: ג'ו מייבל, CC BY-SA 3.0)

פיטר ביינרט באירוע באוניברסיטת וושינגטון (צילום: ג'ו מייבל, CC BY-SA 3.0)

לפעילות פוליטית יש מקום, ואני מודה לפיטר ביינרט על הקמפיין שלו. אבל רק הודות לשקט, לעקשנות ולגדלות הרוח של ילדים, נשים וגברים פלסטינים – ולא הודות לכותבים מפורסמים ולעוקבים אחריהם – סיפורו של ביינרט קיבל תהודה. אלמלא הם, שבמשך זמן כה רב סבלו מנחת זרועה של מדיניות המבצר הישראלית, ביינרט ואחרים לעולם לא היו מגלים אותה.

באשר לאבי, הוא נשבע שלא לחזור לעולם כמבקר. ואף שקברתי אותו בשנה שעברה, על גבעה המשקיפה על כרם זיתים, הוא השאיר הררים של מכתבים המזכירים לי: זהו הסיפור שלנו – הסיפור הפלסטיני שלנו – והוא לעולם לא יאבד.

יקרים שלי,

כפי שסיפרתי לכם לפני כמה ימים, עזבתי את צידון בדרך לדמשק כדי לטפל קצת בענייני בירוקרטיה ולראות את הקרדיולוג שלי. עשיתי את הבדיקות אתמול לקראת התור שלי מחר בלילה. תודה לאל, תוצאות המעבדה טובות מאוד וד"ר איימן יהיה מרוצה מאוד אבל בטח יעשה לי את המוות כי העליתי כמעט שמונה קילו.

כפי שמן הסתם הבחנתם, המצב הפוליטי בלבנון אינו יציב בימים אלה. איש אינו יודע איפה, מתי או איך זה עומד להסתיים. עדיין לא החלטנו לעזוב את לבנון, אבל אנחנו מוכנים לפעול מהר אם הנסיבות ידרשו זאת. לשם כך, אסע לירדן לכמה ימים. זה ייתן לנו אופציה מוצקה למקרה שניאלץ שוב לזוז.

עד כמה לא ייאמן הסבל הפלסטיני. אין די בכך שאין לנו מקום שנוכל לקרוא לו בית ולחיות בו בכבוד. איננו יכולים אפילו למצוא מקום למות בשלום.

אני אוהב את כולכם וגאה להיות אבא שלכם.

אבא.

סאמר בדאווי הוא בלוגר באתר 972+ שם פורסם הפוסט לראשונה באנגלית. תורגם לעברית על ידי מירון רפופורט.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
string(138) "https://dev.mekomit.co.il/%d7%9e%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%91%d7%90%d7%a1-%d7%9b%d7%95%d7%9b%d7%91-%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f/"
מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מוביל קו יותר חברתי, פתוח לשותפויות, שקול ומתון. מנצור עבאס, יו"ר רע"מ (צילום: אורן זיו)

מנסור עבאס כוכב עליון

מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס מנסור עבאס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf