שמאלנים, תפסיקו להפוך את איימן עודה למאמי הלאומי!

ניסיתי להבין, סתם כך כאזרחית ערבייה, מה פשר ההתעניינות הפתאומית הזו בחברה הערבית ובמנהיגיה, ומה זה השינוי שמדברים עליו, ב"מנגינה" שכביכול משדרים כעת האזרחים הפלסטינים לאוזניה הקשובות פתאום של התקשורת הישראלית. ודווקא עכשיו? כאשר הימין משתלט עוד ועוד על ממוסדות המדינה והשלטון, כאשר יחסי ערבים יהודים בשפל ורמת הגזענות והעוינות בשיא?

לטובתכם, הקוראים, הגעתי לכמה תובנות. אולי יהיה ראוי לדון בהם לעומק כשיהיה לנו דיון ציבורי מתורבת על החיים של כולנו פה, או סתם לקראת הבחירות הבאות; נדבר באוטובוס שמוביל אותנו לקלפי, או למתקן ״חולות״, מי יודע.

ובכן, שיח האזרחות השווה, המלחמה באפליה, והדרישה לשילוב אזרחים פלסטינים בכל תחומי החיים שפתאום "גיליתם" הוא דבר ישן, קלאסי אפילו. הוא מתקיים כבר לפחות עשרים שנה. בפועל, רוב רובה של פעילות הח"כים הערבים ושל חד"ש התמקדה בהיבטים המעשיים של חיי היום-יום. הדיונים, השאילתות והצעות החוק שהם יזמו עסקו לרוב במה שנקרא לפי ראש הממשלה ״החיים עצמם״, כפי שעולה גם מהמחקר של קרן אברהם.

> כבוד למפגינים האתיופים; עכשיו שמנהיגי הציבור הפלסטינים ילמדו מהם

קו מנחה שמוביל אחמד טיבי, למשל, בעשור האחרון, כולל בעיקר עיסוק בהיבטים המעשיים והחברתיים של חייהם של האוכלוסייה הפלסטינית. בין היתר, הוקמה ועדת חקירה כלל פרלמנטארית לקליטת ערבים בשירות הציבורי, ועדה שגורלה נחרץ עם כנסית ישראל ביתנו לקואליציה האחרונה, ופשוט בוטלה. תע״ל הואשמה ב"עיסוק יתר״ בנושאים יום-יומיים, והיריבים הפוליטיים טענו שהאידיאולוגיה שעומדת מאחורי הגישה הזאת לא מספיק איתנה מבחינה לאומית, ומפתחת תלות וישראליזציה של החברה הערבית.

אף פעם לא נהגנו לשמוע מסרים כנועים או מתנצלים מאף חבר כנסת מרעם או תע״ל או חד"ש, ובטח לא מבל"ד. לרוב, כאשר קולותיהם של חברי הכנסת הערבים נשמעו נגד המלחמות והכיבוש, הסגר וההתעללות בבני עמם מהגדה ועזה, הם הואשמו בבגידה וטרור. ובכל פעם שעלה דיון על אפליה וגזענות בחברה הישראלית, פשוט התעלמו מהם באופן סידרתי.

טיבי חוזה את ההתקוממות האתיופית לפני חמש שנים:

עושה רושם שהאג'נדה החדשה/עתיקה של חברי הרשימה המשותפת מצטיירת בעיני הציבור הישראלי כיותר נגישה ומעודנת, ופחות מאיימת. אולי השינוי המזערי שחל ביחס הפוליטיקה הישראלית והתקשורת נובע מכניסת פנים חדשות לפריים הפוליטי, כמו אלה של איימן עודה, דבר שסלל את האפשרות להשמיע את אותן דרישות, עם אותם נגנים, בניצוחו של מאסטרו רענן ומבטיח. וזה בסדר גמור מבחינתי.

מזמן הבנתי שמנהיגי החברה הערבית הנבחרים צריכים לעבור הכשרה מיוחדת באיך לטפל ולדבר עם העם היהודי הפוסט טראומטי הנרדף. הבנו איפה שוכן ארון הסדינים האדומים של החברה הישראלית, שעוד מעט כבר משתדרג למלתחה שלמה ענקית. האסטרטגיה החדשה של להילחם מפנים, עקב בצד אגודל, מקובלת על הרוב לדעתי וגם כך אין לנו מה להפסיד.

אלא שהניתוח של התקשורת, שרואה בגישה של איימן עודה משב רוח רענן וחדש, מדאיג אותי. השיח על מעמדם של האזרחים הערבים מהול בשטחיות ובחיפוש אחרי המאמי הערבי התורן, הנחמד והעדין, אחרי שחנין זועבי הוכתרה כאויבת העם .

מיצובו של עודה במקום הצנוע והצהוב הזה עלול לחבל בתהליך המשמעותי שעובר על החברה הערבית בכוון הנכון של שילוב מאוזן בין זהות פלסטינית ברורה ובין אזרחות מלאה. במקום לנצל את הפתח הקטן והחשוב הזה שנוצר בפני השמאל הישראלי הפצוע והמוגבל כדי לשקם את עצמו ולבנות מחדש את שורותיו, מתעסקים ברכילאות הזולה של "עודה היה פה ואמר כך", ומתפעלים כל פעם מחדש מ״מרטין לותר קינג הערבי״ ועוד תארים בומבסטיים וחלולים. איך לומר בעדינות? חבר'ה תרגיעו. לא רק שאתם לא עוזרים, אתם עושים נזק.

השיטה הזאת של סיקור וניתוח תהליכים בצורה לא מעמיקה בלשון המעטה, לא תורמת גם לדיונים בתוך הבית הערבי. חסידי השיח החדש עלולים למצוא את עצמם כבובות בידי קמצוץ השמאל הנאור ששרד עשרים שנות שלטון ימין, ויהפכו אחרי קדנציה אחת למוצר פג תוקף –  תקשורתית ופוליטית.

אז במקום לצפות מהצד ולהתענג מתמונת הערבים בהפגנת האתיופים, אולי הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולרדת למאבק של העם, לזהות אפשריות לחיבור, או לפחות לתאם ביחד משהו שמחזיר תקווה עתידית כלשהי, גם כך הסיכויים שהאזרחים הפלסטינים ישיגו שוויון וצדק אמיתי והכרה כמיעוט לאומי הם נמוכים. עוד לפני ש״המבצע״ הצבאי הבא ימכור את שירידי הדמוקרטיה הישראלית במכירת חיסול פומבית, אולי תתעוררו ותעשו משהו מעבר לפוסט אוהד בפייסבוק.

> איך הלכנו, הערבים, להפגין בתל אביב בסבבה, כאילו?