שיפור זכויות האדם בגדה לא יסכל לחץ חיצוני על ישראל; להיפך
נאמני פיתרון שתי המדינות מסתייגים לא פעם מהצעות לשפר את מצב זכויותיהם של הפלסטינים בגדה מחשש שהדבר יעניק "טיפול קוסמטי" לכיבוש וינטרל את הלחץ החיצוני לסיומו. בפועל, מהלך כזה צפוי להשיג את ההיפך בדיוק
כותב אורח: יריב מוהר
לאחרונה מתחדדת שוב תופעה מוזרה: תומכי פתרון שתי המדינות המגלים חשדנות – ולעתים אף התנגדות ממש – ליוזמות של שיפור במצב זכויות הפלסטינים. כלומר, מדובר באנשי שמאל, לעיתים רדיקלי, שעשויים להתנגד לשיפור זכויות אדם של פלסטינים שיחולו רשמית בגדה, כבר כעת, במנותק מהסכם כולל. דוגמה עכשווית: התנגדות להענקת זכויות עובדים לפלסטינים בגדה לפי החוק הישראלי.
תגובות דומות רבות שמעתי כשניסיתי לקדם גישה כמו זו שהעלו נועם שיזף ואחרים, שבה המוקד הוא שיפור זכויות אדם עכשיו. הן באות לא רק ממגיבות ומגיבים אקראיים ברשת, אלא מדמויות בולטות בשמאל האקטיביסטי. משבר הלגיטימציה של קידום "זכויות עכשיו" התחוור לי במיוחד בשיחות עם עורכות דין עמן אני עובד על כמה תיקים הנוגעים לזכויות פלסטינים בגדה. מדובר בשחקניות חשובות – הן חלק מרכזי מהשדרה של המשפטניות בקהילת זכויות האדם בישראל. ואפילו משפטניות אלו מביעות דילמות קשות ולעיתים אף הסתייגות מפועלן שלהן, ולא רק משום שהן משתפות פעולה עם הממסד הישראלי, אלא משום שעצם המשחק הזה של רדיפה אחר שיפורים קטנים במצב הפלסטינים פוגעת להערכתן במאבק גדול יותר.
טיפול קוסמטי לכיבוש?
אז מה עומד בבסיס הסתייגויות אלו? יש כאלו שנדמה כי האידיאולוגיה המנחה אותם היא "שתי-מדינותיזם" ולא עקרונות מוסריים מופשטים ויסודיים יותר כמו דמוקרטיה או זכויות אדם. הם מתנגדים לשיפור הזכויות משום שזה עשוי לדעתם לחזק את הריבונות הישראלית בגדה ולפגוע בפתרון שתי המדינות – למשל בדמות החלת חוקים ישראליים. נראה לי תמוה עובדתית לחשוב שצעד כזה הוא מה שייקבע את עתיד הכיבוש הישראלי, וכן, בעייתי מוסרית להתכחש לשיפור זכויות ותנאי עבודה של מאות אלפי בני אדם בשל חזון מדיני השנוי במחלוקת בקרב שני העמים.
> במקום "תהליך מדיני" – מאבק לזכויות אזרח
מחסום בית לחם בזמן הרמדאן (צילום: אן פק/אקטיבסטילס)
אבל ישנם טעמים ראויים יותר – החשש ששיפור מצב הזכויות של הפלסטינים, בפרט ברמת החקיקה הרשמית, ייצור מראית עין של כיבוש "נחמדי" יותר, שקל לשווק לעולם. כך יסוכל מומנטום הלחץ הבינלאומי על ישראל; ולחץ זה, לדעת המסתייגים, הוא הוא היחיד שיכול להכריח את ישראל לאפשר זכויות לאומיות ואזרחיות מלאות לפלסטינים, ולא רק פירורים. זה לא ניתוח בעלמא וזו לא סכנה מופרכת – היא מטרידה גם אותי.
ודאי שתמיכה ב"זכויות עכשיו", גם בטרם אפשר להגיע להסכם, יכולה להיות ראויה רק כשהיא נעשית במסגרת אידיאולוגית בה ברור כי היעד הסופי איננו משטר צבאי עם קצת זכויות משופרות. השיפורים המידיים הם רק חלק מכיוון פעולה בו יש להתחיל היום לקראת ביטול מוחלט של משטר האפליה הצבאי בגדה והסגר על עזה, לכשיתאפשר הדבר בעתיד. אבל האם השיפור העכשווי לא יחתור תחת החזון העתידי?
נשים לרגע בצד את הבעייתיות המוסרית של גישת ה"צריך שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב" (בפרט כשלא אתה זה שיישלם את מחיר ה"רע" בגדה). אותם אנשים, המסתייגים משיפור זכויות עכשיו, מהמרים עם כל הז'יטונים על ה"דאוס אקס מכינה" של כוח חיצוני שיכריח את ישראל לוותר על השליטה הצבאית בגדה; אבל ספק אם הם מבינים איך לחץ בינלאומי כזה מקבל מומנטום.
המקרה המובהק של לחץ בינלאומי שנחשב ליעיל (וגם זה במחלוקת) הוא הסנקציות על דרום אפריקה וביטול האפרטהייד. לחץ זה בא בבירור על רקע השינוי במנהיגותו של נלסון מנדלה והמעבר לגישה לא-אלימה. אם כן, מאבק לא-אלים של עם מדוכא הוא ערובה לתמיכה המונית רחבה מהעולם הדמוקרטי בלחץ על מדינה הדכאנית. אצל הפלסטינים, מי שקרוב ביותר למודל של מנדלה מבחינת מעמדו כמנהיג לאומי, הוא אבו מאזן. אלא שבניגוד למנדלה, אבו מאזן הולך ומאבד פופולריות ולגיטימציה בקרב הפלסטינים בגדה בקצב הולך וגובר. היעדר הישגים או שיפורים במרקם החיים של הפלסטינים המיואשים בגדה, מובילים אותו עוד ועוד למטה בדעת הקהל. מנגד, חמאס ומאבקו המזויין ב"צוק איתן" הצליחו לרכך את הסגר על עזה וזוכים לאהדה גוברת.
הקצנה פלסטינית רק תרחיק לחץ בינלאומי
אם כן, מי שדוחים מגמות של קידום זכויות ושיפור חיי הפלסטינים כבר עכשיו, מחלישים את אבו מאזן ואת המאבק הלא-אלים ומחזקים את חמאס והמאבק האלים. כך קורה שהם מחלישים את הסיכוי לתמיכה בינלאומית המונית בלחץ על ישראל. לחץ בינלאומי סביר הרבה יותר שיתרקם כשהמדוכאים נראים כמו תומכי נלסון מנדלה, מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג, מאשר כשלוחה של דעא"ש או אל-קאעידה. חייבים להבין את רוח התקופה: איסאלמיסטים עם קלאצ'ניקובים לא מעוררים סימפטיה בעולם המערבי כיום, בלשון המעטה. וגם אם ישנם הבדלים משמעותיים בין דעא"ש לחמאס, הכוח האייקוני של תקשורת ההמונים הפשטנית, מעבירה להמונים במערב המבועת דימויים פשוטים – מנהיגות פלסטינית חמאסניקית, על שלל סממניה הכמו-דאע"שניקיים, היא ערובה למכשול משמעותי בפני תמיכה רחבה בלחץ חריף על ישראל.
מגמה של שיפור זכויות עכשיו היא לא רק הצעד האנושי והנכון, היא גם טובה בטווח הארוך. לא סביר ששיפור הזכויות יביא להפחתת הלחץ הבינלאומי, אלא להפך: מגמה זו תקבע את הנתיב שיש לצעוד בו – זכויות ושיפור יחסים, עד לרמה הלאומית ולביטול מוחלט של משטר האפליה הצבאי בגדה והמצור על עזה.
בנוסף, ללא תהליך של אפשור זכויות בגדה עכשיו, ספק אם תיבנה האווירה שתאפשר בכלל התחלה של פיוס בין שני העמים. מדובר בתהליך ארוך עם הרבה עליות וירידות, זו לא רק חתימה על הסכם רשמי או נסיגה מפאת לחץ בינלאומי שיאפשרו פה, בצעד פשוט אחד, חיים נורמאליים. ואם מדובר בתהליך ארוך, למה לא לתמוך בהתחלתו כבר כעת?
יריב מוהר עובד בארגון זכויות אדם וממקימי קבוצת "שמאלנים נגד שיח השלום המדיני"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
