גם האסירים הפוליטיים היהודים ששבתו רעב בעיראק היו מחבלים?

כותבת אורחת: אורית בשקין

בימים האחרונים נהפכו רבים מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת בארצנו לתזונאים ודיאטנים, מומחי בקרה רפואית, מומחים לזכויות האסיר (או בעצם לשלילתן) והיסטוריונים לעת מצא, למול שביתת הרעב של מחמד עלאן.

אחד ההבלים שנשמעו במקומותינו נגע לאקט של שביתת רעב עצמו: נוצר הרושם כאילו האקט של שביתת רעב הוא אקט טרוריסטי: אין הבדל בין מחבל מתאבד המפוצץ אוטובוס על יושביו, כך נאמר לנו, לבין אסיר פוליטי המשמיד את עצמו.

השוואות מעין אלה הן חסרות שחר, כמובן. כדאי גם לזכור שהן מתעלמות משורה ארוכה של פעילים פוליטיים, מהסופרז'יסטיות באמריקה ועד מהטמה גנדי בהודו, אשר השתמשו בשביתת הרעב כדי למחות על מעצרים לא הוגנים ועל בתי משפט שלדעת האסירים נעדרו סמכות משפטית לשפוט אותם.

הפגנות בבגדאד למען השובתים

לשביתות הרעב יש כמובן אספקט יהודי, בין השאר כי הרבה יהודים נכלאו בגלל סיבות פוליטיות, אנטישמיות, או בגלל חברותם בארגונים ציונים ורדיקליים (כולל הסבא הגדול של כותבת שורות אלה, שנכלא בשל היותו ציוני ברוסיה ונמלט בעור שיניו ב-1927 לארץ ישראל המנדטורית). גם תחת המנדט הבריטי קומוניסטים ורוויזיוניסטים שבתו רעב בבתי כלא בארץ ישראל.

בעיראק, הארץ שאותה אני חוקרת, נערכו שביתות רעב של אסירים יהודים בשנות החמישים. מאמצע שנות הארבעים גברה בעיראק השפעתן של שתי תנועות מחתרת לא חוקיות בקרב הנוער והסטודנטים היהודים: הציונות והקומוניזם. התנועה הציונית הייתה קטנה יותר, והקומוניסטית הייתה רבת השפעה בקרב כל החברה העיראקית. המדינה העיראקית דיכאה באכזריות את שתי התנועות. זאת ועוד, אחרי 1948 יהודים רבים, רובם לא קומוניסטים ולא ציונים, נאסרו באשמות שווא כאילו הם ציונים, קומוניסטים, או חברי שתי התנועות גם יחד. בתגובה לכך חלק מהאסירים הפוליטיים שבתו רעב. אציין שני מקרים מפורסמים.

> בג"ץ לעציר המנהלי: תשתחרר ממעצר רק אם תהפוך לצמח

הכלא הידוע לשמצה בעיראק היה נוקרת אל-סלמאן, מצודה מדברית מבוצרת שבה נכלאו אסירים פוליטיים, יהודים ולא יהודים. באופן פרדוקסלי הפכו בתי הסוהר בעיראק למקומות בהם התקיימה פעילות פוליטית, בין השאר בגלל המספר הרב של הקומוניסטים שהיו כלואים בהם. ב-1951 היו בנוקרת אל-סלמאן 162 אסירים, מהם חמישים יהודים. אזרחותם של שמונה מבין האסירים היהודים נשללה מהם.

ביולי 1951 כל האסירים היהודים ואסירים נוספים החלו שביתת רעב. האסירים הפוליטיים טענו כי לבתי הדין ששפטו אותם לא הייתה סמכות חוקית לשפוט אותם ודרשו לסגור את הכלא (חלק מהאסירים אכן נשפטו על סמך חוקי חירום שהושתו במלחמת 1948). השביתה הפכה לאירוע לאומי ראשון במעלה. כל מפלגות האופוזיציה, משמאל ואפילו מימין, דיווחו על השביתה בהרחבה בעיתוניהן, וכן על העינויים שלהם נחשפו העצורים בכלא. היו גם הפגנות בבגדאד ובבצרה למען השובתים. השביתה זכורה עד היום ומשויכת לגל של שביתות, ביניהן שביתות רעב, בבתי הכלא של שנות החמישים.

הזנה בכפייה של בת 16

מקרה אחר, שנוגע מאוד ללבי, הוא זה של נערה בת שש עשרה מארביל (צפון עיראק), הרצליה לוקאי (אז רג'ינה). הרצליה נאסרה משום שנמצא באמתחתה מכתב בעברית. היא מספרת על כך בעדות שנתנה: היא נעצרה בבית כלא בארביל, עם אסירים גברים שהגנו עליה מפני הסוהרים. היא הועברה לבגדאד, נחקרה ונידונה למאסר לשנתיים באשמת שיתוף פעולה עם הציונות. סנגור לא ניתן לה.

היא ריצתה שישה חודשים בכלא בבגדאד, ושוב נשלחה לכלא ארביל. היא הצטרפה לאסירות קומוניסטיות והעמידה פנים שהיא קומוניסטית בכדי לזכות בחסותן. הן החלו שביתת רעב. שביתתה של הנערה נמשכה 21 יום. רג'ינה הואכלה בכפייה עם אסירות נוספות. בדרך לכלא האסירות צעקו כי הן אסירות פוליטיות. העיתונים בבגדאד דיווחו בהרחבה על האירוע. שלטונות הכלא נאלצו לשנות את התפריט ולהקל בעבודת הפרך של האסירות.

סיפורה של רג'ינה, ששחרורה נחגג גם בעיר הולדתה, ולא רק על ידי יהודים, עובד לסרט שהוצג בטלוויזיה הישראלית בשם "צמות", בבימוי יצחק חלוצי בשנת 1989. שימו לב כי שביתת הרעב של האסירות מוצגת בו כאירוע מכונן. הוא האירוע הפותח את הסרט והאירוע הסוגר אותו (צופים היום אולי יסתייגו מהמבטא הערבי המוגזם, אך חלק מהתופעות המתוארות בו – כמו מדי האסירות המכוערים שדמו לשקים וגרמו לאסירות להתגרד, או מנות האוכל הזעומות – נכונות מבחינה היסטורית).

הסרט צמות, המבוסס על סיפורה של הרצליה רג'ימה לוקאי:

כאן סובלים יותר

אני מניחה שבשלב זה רבים מקוראי המאמר יתרעמו. ובצדק. אכן, אין דבר וחצי דבר הקושר את המחתרות – זאת הקומוניסטית וזאת הציונית – לג'יהאד האסלאמי, בו נטען כי מוחמד עלאן חבר. התנועות המחתרתיות בעיראק היו חילוניות, ולא עסקו בטרור. התנועה הקומוניסטית הייתה תנועה כלל דתית, שהתנגדה נחרצות לאפליות על בסיס דת שהתקיימו בעיראק.

ואכן, אין דבר וחצי דבר הקושר בין התנועות – לא בהשקפת עולמן, ולא בטקטיקות שלהן – לבין החזון והפעילות של הג'יהאד האסלאמי. ואולם כל האסירים שובתי הרעב, העיראקים והפלסטינים, העלו טענות דומות: שאסירים זכאים למשפט הוגן, שהם זכאים לכך שהקייס שלהם יהיה מוצג על ידי עורך דין, שעינויים לא יהוו חלק מתהליך "החקירה" של עצירים, ושאסירים זכאים לתנאי כליאה הוגנים.

באחד מהמפגשים שלי עם יהודי עיראקי לשעבר, שנאסר בשל פעילות פוליטית, ושעד היום סובל מבעיות בריאות בשל כך, אני זוכרת שהוא אמר לי: "את יודעת, היום אסירים פולטים (הוא דיבר על אלה שכאן ואלה שבארצות הברית) סובלים יותר". חשבתי לעצמי כמה הומניות נדרשת מאדם שעונה כדי להזדהות כיום עם אסירים שדעותיהם ומעשיהם כל כך שונים שלו. נראה לי שההומניות הזאת, ביחס לאסירים בחברה שלנו, וביחס לאסירים פוליטיים, חסרה מאוד בישראל של היום. וחבל שכך. בסופו של דבר, עלינו להחליט אם רוצים אנו להדמות למשטרים דמוקרטיים, או לעיראק של נורי סעיד.

ועוד הערונת היסטורית לסיום: כמה מאנשי הימין בארצנו מביטים בקנאה על הישגיה של מרגרט ת'אצר, שלהלווייתה חש ראש ממשלתנו. הנה ת'אצר האמיצה, שהניחה לאסירים שובתי הרעב של המחתרת האירית למות ברעב במהלך שביתת האסירים של ה-IRA ב-1981. לאלה נזכיר כי גיבורי המחתרת האירית, ובכללם מייקל קולינס ואמון דה וולרה (שובת רעב מפורסם כשלעצמו), היו גיבורים נערצים במחתרות הימין הציוניות, על ידי יצחק שמיר, אבא אחימאיר ואחרים. מלחמתם באימפריאליזם, הבריטי בייחוד, נחשבה כמטרה נעלה.

פרופסור אורית בשקין היא היסטורניות של המזרח התיכון המודרני ומלמדת באוניברסיטת שיקגו.

> הדרך היחידה להתמודד עם שביתת הרעב היא סיום המעצרים המנהליים