קריקטורה של סוציאליזם: תשובה לדני גוטוויין

פרופ' דני גוטוויין הקדיש לי ולסרבני 8200 את שמונה הפסקאות המפותלות ביותר שקראתי בזמן האחרון. זוהי רק פתיחה למאמר מבלבל שבו גוטוויין טוען שסרבני 8200 חברו לימין בתמיכה בפתרון המדינה האחת ובפירוק מדינת הרווחה.

את הטיעון המרכזי אפשר לסכם בשני משפטים: הסרבנים מקדשים פעולה אישית (הסרבנות) על פני הפוליטיקה המפלגתית, ולכן אפשר לראות בהם חלק ממהלך של אינדיבידואליזם ניאו-ליברלי. הם הפנו עורף לפוליטיקה המפלגתית של השמאל, ולכן הם תומכים במדינה האחת.

החולשה של הטיעון הראשון ברורה: היום כבר ברור שהאישי הוא פוליטי והפוליטיקה היא (גם) אישית. לפי ההיגיון של גוטוויין גם טבעונות, פמיניזם ובערך כל הזרמים המרכזיים בפוליטיקה של העשורים האחרונים הם קפיטליזם תאצ'ריסטי, כי הפעולה האישית תופסת חלק מרכזי בהם. באשר למדינה האחת – זה החלק במאמר שמוקדש לי – ה"פיתרון" הזה כבר מזמן כאן. ישראל שולטת בשטחים כבר חצי מאה. אנחנו במדינה אחת, רק שזו לא מדינה דמוקרטית, לפחות ביחס לנתיניה הפלסטינים. השאלה כרגע היא לאיזה כיוון זזים מכאן, אם בכלל: לשתי מדינות או למדינה דמוקרטית אחת. בניגוד לעמדה שגוטוויין מייחס לי, אין לי העדפה ברורה בין השניים.

בהמשך טוען גוטוויין שאני וסרבני 8200 (שאין לי שום קשר אליהם) אימצנו את פיתרון המדינה האחת של הימין, ושוויתרנו על המאבק לשינוי מדיניות הממשלה. את אותה עמדה הוא מייחס לגדעון לוי ("לוי לא קרא לשינוי המדיניות אלא רק להפרתה").

אין לי עניין להגן על גדעון לוי או על 8200 (את מה שהיה לי לומר על המכתב שלהם כתבתי בפוסט הזה ובטור שלי בטיים אאוט), אבל לא ברור לי מאיפה הגיע הרעיון שקריאה להתנגדות מעשית לכיבוש, או לסרבנות, היא בהכרח תמיכה במדינה האחת וגם ויתור על הפוליטיקה המסורתית.

ההפך הוא הנכון: כמעט כל הסרבנות בישראל היא פוליטית במהותה, ואין אצלנו כמעט סרבנות פציפיסטית. כל מכתבי הסירוב הם פוליטיים, ומרבית הביקורת מהמרכז ומהימין עליהם היא בדיוק בגלל הסיבה הזו. ולראייה, גם מפלגות שמאל שדחו את הסרבנות ראו בה "הוכחה" לנזק שהכיבוש עושה לישראל; כזכור דב וייסגלס אפילו ציין את הסרבנות כאחת משתי הסיבות המרכזיות להתנתקות.

אבל יש משהו הרבה יותר מטריד בטור של פרופ' גוטוויין. יותר משהוא מתקיף את הסרבנות, הוא מעניק לנו קריקטורה של סוציאליזם. הרי כל המבקרים של הקומוניזם והסוציאליזם טוענים שהוא משחרר את הבן אדם מאחריות אישית, ולכן מעודד בטלה, בירוקרטיה וטפילות (רק שיהיה ברור, אני לא מקבל את הטיעון הזה). בא גוטוויין ומצדיק את הטענה הזו בהקשר של הכיבוש. לדידו, ברגע שבן אדם מסמיך מפלגה לייצג את הדעות שלו כנגד הכיבוש, הוא משוחרר מאחריות אישית למעשיו, ומותר לו להשתתף בכל פעולה שהמדינה תשלח אותו אליה. למעשה, הוא חייב להשתתף, כי אם הוא מתנגד הרי שהוא ויתר על הפוליטיקה המפלגתית, חבר לימין, תמך בהפרטה וכו' וכו'. וכך הופכת ביקורת השמאל הרדיקלי לציווי קטגורי לצייתנות. כמובן שזו החבירה האמיתית לימין, והיא מתבצעת על ידי המרכז-שמאל הציוני מדי יום.

בדרך כלל אני מעריך את הניתוחים של פרופ' גוטוויין ובמיוחד אני מסכים עם התפיסה שלו את אוסלו כפרויקט אליטיסטי וניאו-ליברלי. אבל אנחנו לא בשנת 99', וכשזה מגיע לענייני הכיבוש כיום גוטוויין מגיע לעמדות בעייתיות מאוד. יותר מכל, הגישה שלו מזכירה את הזרם במחאה החברתית שהסיק ממנה שהשמאל איתר סוף סוף אג'נדה שתעזור לו לגרוף קולות מהמרכז והימין, ובשביל לעשות את זה הוא חייב להפנות עורף לכל עניין הכיבוש ולהתרכז בפוליטיקה כלכלית-מעמדית בתוך הציבור היהודי. הפרשנות הוולגרית ביותר של התפיסה הזו ניתנה כמובן על ידי שלי יחימוביץ, והיא הסתיימה בכישלון אלקטורלי מהדהד; הרסיסים שעוד נותרו ממנה עלו הקיץ בעשן של עזה.