סגן השר מזוז, מי בדיוק צריך להגיד למי תודה?

הדבר הראשון שתפס לי את העין בדברים שהטיח סגן שר הפנים, ירון מזוז, בחברי הכנסת הפלסטינים, "תגידו תודה שאתם פה בכלל ושבו בשקט", זה הכשל הלוגי בדרישה לומר תודה ולשתוק בו בזמן; אם הדרישה היא לסתום את הפה, איך יוכלו הנתינים לפתוח אותו כדי לומר תודה לשליט?

זה אולי ייראה כהיטפלות לזוטות, אבל בקריאה שניה, דבריו של מזוז מקפלים בתוכם אמת עמוקה יותר: הדרישה לאמירת התודה היא בעצמה פרקטיקה בוטה של השתקה. כאשר ההגמון מבקש מהמיעוט המדוכא להכיר לו תודה, הוא מנסה בפועל לסכל את האפשרות לביקורת. התודה היא הצד השני של ההשתקה, שתכליתה שימור מבני כוח קיימים.

מזוז, כמובן, לא המציא את הז'אנר. כך, למשל, בדיון שהתקיים לפני כשלוש שנים וחצי בוועדת הקליטה והעלייה של הכנסת, אשר עסק במופעי גזענות נגד יוצאי אתיופיה, הטיחה שרת הקליטה דאז, סופה לנדבר, במוחים האתיופיים "תגידו תודה על מה שקיבלתם פה". לנדבר, מהגרת לישראל בעצמה, הוסיפה "גם אני אמרתי תודה". אני מאמינה ללנדבר. זה מסתדר היטב עם ההיגיון הפנימי הדורסני של המפלגה שבה היא חברה. קודם שותקים, אחר כך משתיקים.

גם גילה אלמגור, בדרכה, ציפתה להכרת תודה, הפעם מתושבי הפריפריה. "כבר שנים אנחנו מכתתים רגלינו לפריפריה ועושים כל מה שאפשר", היא הטיחה במירי רגב בטקס פרס התיאטרון, לאחר ששרת התרבות הזכירה את החלוקה הבלתי שוויונית של תקציבי התרבות לאורך השנים, מהם הגיעו לפריפריה פירורים בלבד. אלמגור לא מסוגלת בכלל להבין את הביקורת של רגב; הרי שנים שהיא ועמיתיה מחרפים נפשם ומכתתים רגליהם למקומות שכוחי האל הללו ומביאים לילידים את בשורת התרבות, אז עכשיו הם עוד כועסים במקום להגיד תודה?

> לאבד ילד במלחמה עם מצרים ולהמשיך לאהוב את המצרים

הכרת התודה לה מצפה אלמגור זהה במהותה להכרת התודה שלנדבר ציפתה לקבל מיוצאי אתיופיה, זהה להכרת התודה שדורש מזוז מהציבור הפלסטיני: במקום להילחם על חלקכם בעוגה, השאירו אותה לנו ותגידו תודה על הפירורים שנשים לכם בצלחת. בהיפוך תפקידים מרהיב, המדינה היהודית הפכה פה ציבורים שלמים לנתינים בחזקת אַהל א-ד'ימה, "בני חסות", המעמד לו זכו היהודים תחת שלטון האסלאם, לפיו הם נהנו מהגנת השלטון כל עוד הכירו בעליונות האסלאם. התפיסה הבסיסית היא זהה: אתם כאן בחסד, ולא בזכות. בחזקת נסבלים בלבד.

בכלל, משונה עד כמה במדינה המחוספסת הזו שמפעילה שלטון כיבוש ברברי על עם אחר, אנשים נעשים רגישים להלכות נימוסין כאשר זה מגיע לצורך להגיד תודה. הרי במשך שנים על גבי שנים גייסו כאן עשרות מיליונים מכיס האזרחים העשוקים עבור הגוף העשיר והמתוקצב במדינה, הצבא, במופעי שירותרום מפונפנים תחת הכותרת "אומרים תודה לצה"ל".

הצבא, כמובן, מעולם לא היה זקוק לתרומות של ילדי הבר-מצווה שתרמו את מעט הכסף שקיבלו; הוא היה זקוק להכרת התודה שלהם. כי ברגע שהם מפנימים את העובדה שהעמדה הבסיסית שלהם מול הצבא היא עמדה של הכרת תודה, הם לא יגדלו להיות אזרחים ביקורתיים כלפיו, וחלילה לא יצטרפו לשוברים שתיקה או מרעין בשין אחרים.

כמובן שאין בכל זה משום התכחשות לחשיבות המוסד התרבותי הזה של הכרת תודה בחיינו הציבוריים. מדינת ישראל, למשל, צריכה להכיר תודה גדולה לאזרחיה הפלסטינים ובראשם לחברי הכנסת הערבים שתקף מזוז, על שהם מוכנים בכלל לשתף פעולה עם הפארסה המכונה הדמוקרטיה הישראלית ולשוות לה מראה אמיתי.

אלמגור וחבריה צריכים להכיר תודה גדולה לאנשי הפריפריה שמנהלים את מאבקם על פניה התרבותיות של המדינה כולה, בתקווה שיצילו אותה מהדלות התרבותית שכפו עלינו שומרי הסף שהיא נמנית עליהם במשך כל כך הרבה שנים.

וגם סופה לנדבר, כמו כולנו, צריכה להודות ליוצאי אתיופיה שיוצאים כיום לרחובות בהמוניהם כדי להיאבק נגד הגזענות שהפכה לפניה של המדינה. היא אולי עוד לא מבינה את זה, אבל כל מפגינה ומפגין שיוצאים כיום לרחוב תורמים למדינה משהו הרבה יותר מהותי מהתודה העבשה שהיא ציפתה לה.

> כך נחקרתי בשב"כ על המשט לעזה כשחזרתי מחופשה ביוון