מצע החינוך המיסיונרי של הבית היהודי

לאחרונה הצהיר בנט שמפלגת הבית היהודי שואפת להיות מפלגת שלטון. ככזאת נדרש ממנה להתעלות מעל מעמדה כמפלגה סקטוריאלית, המשרתת אינטרס של ציבור מסוים, ולראות את המציאות בראייה ממלכתית, בשאיפה לאזן בין אינטרסים של ציבורים שונים.

עיון במצע החינוך של הבית היהודי מלמד שהם לא עברו את שלב ההתבגרות הממלכתי הנדרש. מצע הבית היהודי מתעלם, כפי שאציג מיד, מקיומם של מי שאינם יהודים דתיים ולאומיים. ואולי ניתן לפרש זאת אחרת – הם לא מתעלמים, אלא מבקשים להפעיל מכבש חינוכי מיסיונרי, שיהפוך את כולנו ליהודים דתיים לאומיים.

אם אתם ממהרים לקרוא, גללו למטה לציטוט האחרון מתוך מצע החינוך של הבית היהודי. אם יש לכם פנאי לבנות את הדרמה בהדרגה, הרי אתם מוזמנים לקריאה ביקורתית במצע החינוך של הבית היהודי, משפט אחר משפט. הדברים מובאים במקור ברצף, ושברתי אותם כאן רק לצורך הערותיי.

"נפעל לחזק את הזהות היהודית-ציונית בקרב כלל ילדי המדינה"

המדינה היא כמובן מדינת ישראל, זאת שהציבור הדתי לאומי מהווה כ-10 אחוז מאוכלוסייתה. ההתייחסות לילדי המגזר הקטן הזה, דתי לאומי, כאל "כלל ילדי המדינה" אינה מקרית. השילוב בין האמת האחת (הצד הדתי) לבין הקבוצה האחת (הצד הלאומי), מביא את הכותבים לידי עיוורון מוחלט לגבי קיומן של קבוצות אחרות בחברה. לכן כלל ילדי המדינה: החילונים, החרדים, המוסלמים והנוצרים, אצל כולם ראוי לחזק את הזהות היהודית ציונית.

"ערכים של אהבת הזולת,"

האם אנשי הבית היהודי באמת מעריכים את עצמם כמי שאוהבים את הזולת? או אולי הם מטעים אותנו ביודעין? הם הרי בעד שלילת זכויות החירות היסודיות של הפלסטינים בשטחים שתחת כיבוש; הם הרי בעד שלילת זכויות החירות הבסיסיות של הפליטים מאפריקה; הם הרי בעד העדפה תקציבית של המגזר על פני שאר אזרחי ישראל; הם הרי בעד שלילת זכות המשפחה מזוגות חד מיניים; הם הרי בעד הפרדה עדתית ביישובים ובבתי הספר…
בבית היהודי אוהבים את הזולת, ובתנאי שהזולת הוא הם עצמם.

"אהבת העם והארץ"

עבור אנשי הבית היהודי העם והארץ מוגדרים כמקשה אחת המובנת מאליה (עם יהודי וארץ ישראל). אבל יש יהודים שאינם בארץ; ויש בארץ מי שאינם יהודים. עבור רוב האוכלוסייה הצימוד הזה הוא שיקרי. יש שאוהבים את היהדות ללא קשר למקום, ויש שאוהבים את המקום ללא קשר לדת היהודית.

"כל ילד במדינה חייב להכיר היטב…"

מכל מצע החינוך של הבית היהודי זה המשפט היחיד הנוגע לפדגוגיה, כלומר לתפיסה החינוכית של המפלגה. וזה מה שכתוב פה:

א. יש גוף ידע, שיש לו התחלה וסוף, שכל האנשים צריכים לדעת, ללא תלות בדברים כגון אישיות, תחומי עניין, יכולות ועוד. הגישה הזאת כמובן אינה "אמת" ביולוגית, שהרי אנו מכירים בינינו (המבוגרים) אנשים שונים שיודעים דברים שונים. מיוצגת כאן שאיפה להאחדה של כלל האוכלוסייה בתבנית ידע אחת. שכפול של האדם הנכון, האחד האפשרי.

ב. יש מישהו (ראש המפלגה של הבית היהודי כנראה) שיש לו הסמכות לקבוע מה נכלל בגוף הידע שכולם צרכים להכיר היטב. הרי ברור שאם ניתן את המשימה לאנשים שונים, אפילו בתוך המפלגה, נקבל רשימות תכולה שונות. כלומר, לא רק צריך לאחד את כל הילדים, אלא גם צריך לאחד אותם לפי האמת של ראש המפלגה.

ג. חינוך, לפי גישה זו, מתייחס לילד כאל כלי ריק (שאינו מכיר היטב), שעל המבוגרים (שכביכול מכירים היטב) למלא אותו באותה רשימת ידע שהיא האמת היחידה.

> למה התפרצתי לכנס של הבית היהודי

"את העבר שלנו ואת דמויות המופת של העם היהודי"

ושב היהדות לבדה. ודאי ניתן לחשוב על כמה דמויות מופת שאינן יהודיות, ושראוי לכל הילדים להכיר היטב. ככה בשביל השעשוע, מה דעתכם על אלכסנדר פלמינג, מי שגילה את הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה, והציל ממוות מיליוני בני אדם?

"אברהם, משה, דוד, הנביאים, אנשי בית שני, הרמב”ם, הרצל ואבות הציונות, דוד בן גוריון וראשי האומה, וגיבורי ישראל כמו יוני נתניהו, חנה סנש, יהודה המכבי ורועי קליין ז”ל"

רשימה זאת היא כל כך שרירותית שזה מביך. רשימת אנשי המופת הזאת (שכולם לעצמם ראויים כמובן) נבחרה בדיעבד, תוך דילוג מכוון על מאות שנים, אישים ומחלוקות. כך היא יוצרת מצג שווא, כביכול זה רצף הדורות האמיתי, או הרצף היחיד שיכול היה להיות. ולא היא. ברור שאנשים שונים (גם בתוך המפלגה) היו מרכיבים רשימות שונות.

מי שנותן כבוד אמיתי להיסטוריה, ולא עושה בה רק שימוש לצורכי עצמו בהווה, לא היה מעז להכניס את כל האנשים האלה לרצף הכרחי אחד. כי כל אחד מהם (ויש רק אחת ביניהם) פעל במציאות תרבותית והיסטורית נבדלת. האחדה אינה חינוך היסטורי, היא חינוך לבורות.

"המצב היום במערכת החינוך הממלכתית הוא קשה. בשנים האחרונות שעות הלימוד בהיסטוריה יהודית, ספרות ותנ"ך ירדו בכ-50 אחוז. תלמידים רבים אינם לומדים על תקופת בית שני, ואינם מכירים את מורשת ישראל"

ארבעה היגדים שאינם אמת. הם מוצגים כמובן מאליו, ויוצרים מצג שווא של משבר נורא. תפיסת השבר היא חשובה, כמהלך רטורי, כדי להכין את הקורא לקראת הפתרון שהמפלגה עומדת להציע בהמשך.

אבל המצב לא קשה. יש תחומים מאתגרים שבהם נדרש שיפור. שעות הלימוד במקצועות שמוזכרים לא קוצצו. בטח לא כמדיניות כוללת. תקופת בית שני נלמדת בתוכנית הלימודים בחטיבות הביניים, וכך גם מורשת ישראל.

"המשימה הדחופה ביותר שלנו היא הקמת יחידה לחינוך יהודי-ציוני בבתי הספר הממלכתיים במדינת ישראל"

עכשיו כשאתם בשלים ומוכנים לפתרון של הבית היהודי, הנה הוא: חינוך יהודי ציוני למגזר הממלכתי. לא למגזר הממלכתי-דתי וגם לא למגזר החרדי. רק לממלכתי – שזה הציבורי החילוני והציבור הערבי. אין לזה שם אחר, זולת מיסיון: הפצה של דת או אמונה מסוימת, בקרב בני דת אחרת או בקרב חסרי דת.

ומה אין במצע החינוך של הבית היהודי? אין דמוקרטיה, אין שוויון, אין זכויות אדם, אין חירות.
אין ילדות וילדים, אין הורים, אין מורות ומורים. אין גם מדעי הטבע, ומדעי החברה. אין אומניות, אין טיפוח הגוף, אין כישורי חיים. כל ילדי ישראל יהיו יהודים וציוניים, זה מספיק.

לנוכח הדברים אני רוצה להציע שלא מדובר רק במפלגה סקטוריאלית, הפועלת לטובת האינטרסים של חבריה על חשבון האחרים. זאת מפלגה שאינה מקבלת את הזרות ואת השונות של האחרים. יש רק אמת אחת וקבוצה אחת הפועלת בשם האמת הזאת, והאחרים – או שיצטרפו או שלא יהיו.

> שלא יעבדו עליכם: אין קשר בין הפרטת החינוך לחינוך פרטי