מחאת האתיופים מספקת הזדמנות לבחינת המאבק הפלסטיני

בימים האחרונים רבים שואלים מדוע הפלסטינים לא מצטרפים למחאת האתיופים. נגלה לכם סוד קטן, זה בכלל לא קשור לאתיופים.

פלסטינים לא יוצאים יותר להפגין. עוד מעט ניגע בחלק מהסיבות מדוע. רבים מסכימים שמה שחסר במאבק הפלסטיני כעת הוא תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה. פשוט? ממש לא. ובכל זאת, השבוע האחרון זימן לנו דוגמא מצויינת מבית היוצר של איימן עודה. גם אם לא ממש הצליח, שווה להתעכב על מה שעודה ניסה לעשות בהצטרפותו למחאת האתיופים.

פלסטינים רבים תקפו את עודה על השתתפותו במחאה ונשיאת תמונתו של השהיד יעקוב אבו אלקיעאן מאום אלחיראן לצד תמונתו של סלומון טקה. מעבר לעצם נוכחותו בהפגנות האתיופים, אותם פלסטינים רבים רואים כמדכאים בעצמם, נשיאת התמונה של הפלסטיני והאתיופי אחד לצד השני הרתיחה רבים. ״אם כבר השתתפת במחאה, מדוע לא החזקת את תמונתו של מוחמד עביד מעיסאוויה שנרצח לאחרונה בידי המשטרה?״, הם שאלו את עודה בזמן שזה ענה לשאלות בפייסבוק. תשובתו של האחרון הייתה כי בעיסאוויה (ליד הר הצופים בירושלים) קיים כיבוש וכי תנאי הדיכוי של הפלסטינים אזרחי ישראל הם שונים. למען האמת, תשובתו של עודה אכן מעצבנת וחוטאת למציאות (״הכיבוש״ של 67׳ הוא לא כיבוש. הוא המשך לכיבוש המקורי של 48׳). ובכל זאת, כולי הערכה על מה שהוא ניסה לעשות, כי הוא עשה את מה שפלסטינים רבים, מותשים ושחוקים, לא עושים: הוא חשב מחוץ לקופסה וניסה משהו חדש – לאחד מאבקים.

עשינו, ניסינו, לא הצלחנו

אני לא מאמין יותר בהפגנות. כמוני, יש עוד פלסטינים רבים. תנסו לחשוב, עם כל מעלליה הגזעניים והאלימים של הממשלה – מתי ראיתם לאחרונה הפגנה פלסטינית גדולה וסוחפת בתחומי הקו הירוק?

לפני כשנה וקצת התקיימה הפגנה בחיפה בתגובה לרצח עשרות מפגינים בצעדות השיבה בעזה. ההפגנה התפרסמה בגלל האלימות המשטרתית כנגד המפגינים, אלא שמספרם לא עלה על כמה מאות בודדות. ההפגנה נגד חוק הלאום באוגוסט 2018 בכיכר רבין לא התעלתה והגיעה למספרים הולמים למרות מאמצי ההנהגה הפלסטינית. למען האמת, חוק הלאום די התקבל בשוויון נפש מסוים ברחוב הפלסטיני העייף. בפברואר האחרון, בהפגנה נגד הריסות בתים בקלנסווה שהייתה אמורה להיות סוחפת, נכחו בעיקר תושבי המקום, חברי כנסת, עוזריהם ופעילי מפלגות. במרץ האחרון התקיימה הפגנה, גדולה אומנם יחסית (עם מעל לאלף משתתפים) בכפר ג׳דיידה נגד הפקעת האדמות המתוכננת בכפר לצורך בניית הגטו הערבי הגדול, ״טנטור״. אלא שגם הפגנה זו לא סחפה ולא עוררה הדים.

חוץ מעוד כמה הפגנות קטנות עם מאות בודדות נגד רצח נשים (ההפגנה הגדולה בסוף 2018 לא הייתה הפגנה ״פלסטינית״ בלבד), נגד האלימות המשתוללת בחברה הערבית ללא מענה מהרשויות (ובעידודן), השנה האחרונה, למרות כל ״הטוב״ שישראל מרעיפה על הפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי עזה והגדה, לא בדיוק התאפיינה במחאות סוערות בתחומי הקו הירוק.

נכון, העובדה שחוץ מ״שיחה מקומית״ ומדי פעם ״הארץ״, אף כלי תקשורת לא באמת מתעניין במחאות של פלסטינים משפיעה ומורידה מהמוטיבציה של המוחים. אלא שלא מדובר בתופעה חדשה; הזלזול של התקשורת בפלסטינים אזרחי ישראל הוא חדשות ישנות. הרי גם באוקטובר 2000, עת יצאו אלפים לרחובות והתעמתו חזיתית עם משטרת הדיכוי, לא בדיוק נהנינו מכיסוי תקשורתי למצוקותינו. ההתעניינות הגדולה התחילה רק לאחר האלימות הפסיכית והפושעת של המשטרה שהביאה למותם של 13 פלסטינים ופציעת מאות אחרים.

העם הפלסטיני מותש ומפוצל. גם בגדה, כבר כמעט ולא יוצאים להפגין נגד ישראל. כפר קדום הוא המקום היחיד שעוד מתקיימות בו הפגנות שבועיות (שכמעט לא מסוקרות). עזה היא המקום היחיד שבו עשרות ומאות אלפים עוד יוצאים להפגין אבל שם הסיבות מובנות: בזכות המצור הישראלי, זה לא שיש לעזתים למען מה לחיות או דברים אחרים לעשות חוץ מלהתאבד על הגדרות.

חייבים חידוש

המאבק הפלסטיני חייב זריקת החייאה. אם נסתכל על העשורים האחרונים, תנועת ה- BDS שהוקמה בשנת 2006 הייתה משב רוח מרענן ורבים תלו בה תקוות. אלא שחוסר הנכונות של קברניטיה להתאים את האסטרטגיה שלהם לזמנים ולתנאי השטח המשתנים המאיסה עליהם פלסטינים רבים. גם הם רואים איך במקום לשנות וללחוץ על ישראל, מספר פעילים בתנועה עסוקים בעיקר בלתקוף פלסטינים אחרים שלא סרים למרותם משל אלה היו תלמידים מעצבנים בכיתה בעייתית – מה שנקרא בערבית ״מוזאוודה״ (״הבגדה״ משורש ב.ג.ד). תנועת החרם לא באמת מצליחה לסחוף ולא מביאה לשינוי המיוחל.

גם אם לא מסכימים איתו, חייבים להעריך את איימן עודה על כך שהוא מנסה דברים חדשים. עודה, כמו פלסטינים רבים, רואה את מאבקנו תקוע. לשיטתו, איחוד מאבקים עם האתיופים הוא כיוון חדש אותו עדיין לא ניסינו, אז הוא דוחף לכיוון זה. חידוש וחשיבה מחוץ לקופסה הוא בדיוק מה שצריך מההנהגה שלנו, וגם אם לא מסכימים עם דרך פעולה מסויימת, חייבים להעריך ניסיונות לחידוש.

הצטרפות למחאת האתיופים היא לא מה שיציל את הפלסטינים. העובדה שגם הם סובלים מאלימות משטרתית ממש לא מספיקה להוציא אותם לרחובות (ראו הפסקאות הקודמות ברשימה זו). כדי ״לאחד מאבקים״ בצורה מוצלחת, על המאבקים להיות פחות או יותר סימטריים. הסטטוס של הפלסטינים (ילידי המקום, נכבשים) והאתיופים (מהגרים קולוניאליסטים, כובשים) שונה לחלוטין. אבל לפחות הנה קם לו מנהיג פלסטיני שאומר ״בואו ננסה משהו שלא עשינו בעבר״, זאת למרות שידע שהוא יותקף מכל עבר (בעיקר על ידי פלסטינים). גם אם מדובר בהחטאה, עודה לפחות לא חשש לעמוד על קו השלוש ולזרוק מרחוק, ועוד במגרש עוין. ועל כך הוא ראוי להערכה.

כפי שכתבנו בעבר, הפוליטיקה הערבית ריאקציונרית וחסרת אסטרטגיה ארוכת טווח. הצטרפות למחאות ישראליות הפורצות מדי פעם לא יכולה להיות חלק מאסטרטגיה לשחרור עם כבוש, עם כל האמפתיה שבעולם למאבקו של שחור הנרצח רק בגלל צבע עורו. הפוליטיקאים הפלסטינים חייבים להבין שמוטלת עליהם אחריות להחזיק בחיים מאבק בן עשרות שנים, מאבק שנושא פרות בקרבות קטנים לעתים רחוקות בלבד אך עדיין מפסיד במלחמה.

האחריות לא מוטלת רק עליהם. המאבק הפלסטיני חייב לשנות כיוון ולהתפתח לכיוונים אחרים. אולי לא לכיוון של ״איחוד מאבקים״, אבל להציע לעם (שכבר שחוק ולא שש לצאת לרחובות) חידושים באופי המאבק כחלק מאסטרטגיה חדשה: בניית מוסדות לא מפלגתיים בחסות הרשימה המשותפת שיטפלו בבעיות החברה הערבית בישראל ותחילת הנחת תשתית לפרלמנט פלסטיני כולל ועצמאי. במקביל, תנועת החרם חייבת להתאים עצמה לעולם המשתנה ולנסות דרכי פעולה חדשות כגון: להפסיק לתקוף פלסטינים אחרים (הדבר פוגע מאוד במטרה הצודקת של התנועה); לדבר בצורה יותר עממית ופחות אקדמית; לחבור לבעלי ברית חדשים (לא רק בעולם אלא פה בפלסטין עם ארגוני החברה האזרחית); לשנות את עקרונות התנועה הנוקשים ולהתאים אותם לעולם המשתנה (דרושה יותר גמישות בסעיפים הנוגעים לפלסטינים אזרחי ישראל, למשל) ועוד חידושים ברוח זו.

במקביל מוטלת עלינו, פעילים, אנשי רוח ואומנים פלסטינים לטפח עוד יותר את האקטיביזם התרבותי הפלסטיני ולהתחיל להניח יסודות לאסטרטגית התנגדות תרבותית. העולם כבר פחות מגיב למחאות מסורתיות כמו הפגנות. אבל הוא בהחלט מגיב לאומנות מקורית ובועטת, המעצימה גם את הפלסטינים עצמם.

מחאת האתיופים מוצדקת לחלוטין, וזכותם המלאה למחות באופן זה ולהיות ״לא נחמדים״ גם אם זה פוצע את נפשם העדינה של שאר הישראלים שרובם ככולם תומכי אלימות בעצמם (כיבוש, מצור). מאידך, פלסטינים כבר לא מאמינים בהפגנות וזה לא הוגן לצפות מהם להצטרף לאתיופים כשכמעט אף ישראלי לא הצטרף למחאות שלהם בעבר, גם כשאלה מתו. ועדיין, הם משוועים לדרכי פעולה חדשות. הגיע הזמן לספק להם אותן.