מותו של מורסי: ישראל מעדיפה מזרח תיכון לא דמוקרטי

בעוד רבים בציבור הפלסטיני בישראל הגיבו באופן נסער למותו של נשיא מצרים לשעבר, מוחמד מורסי, וחברי כנסת מארבע המפלגות הערביות אף קראו לחקור את נסיבות מותו, ישראל הרשמית התעלמה ממותו של מורסי באופן כמעט מוחלט. הדבר היחיד שעניין את ישראל בהקשר זה הוא השאלה האם השלטון בקהיר "יעמוד באתגר", כלומר יצליח לדכא את הסערה שעלולה לפרוץ במדינה בעקבות המוות, שסימני שאלה רבים עדיין מרחפים מעליו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כמי שרוממות הדמוקרטיה על לשונה תדיר ואף מקפידה להציג את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון השבוי עדיין בידי שליטים רודנים וברוטליים, אפשר היה לצפות מישראל הרשמית לתגובה כלשהי בעקבות מותו של הנשיא המצרי שנבחר בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו אי פעם במדינה.

נכון, תוצאות הבחירות שהעלו את מורסי לשלטון ב-2012 לא היו לרוחה של ישראל (למרות שמורסי הבהיר מיד כי אין בדעתו לבטל את הסכם השלום עם ישראל והוא רואה את עצמו מחויב לו, יותר משעשה נתניהו עם הסכמים מדיניים עליהם חתמו קודמיו בתפקיד). אבל מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי על ידי בני עמם לא חייבים למצוא חן בעיני עמיתיהם, כיוון שסוג המשטר אמור להיות חשוב מהאדם שעומד בראשו. במילים אחרות, השאלה היא אם ישראל מעוניינת במזרח תיכון דמוקרטי, או בשליטים רודנים ש"אפשר לעשות איתם עסקים". שאלה רטורית, כמובן, שישראל מעולם לא ממש התלבטה בה.

ישראל הרשמית התעלמה ממותו באופן כמעט מוחלט. נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי (צילום: Wilson Dias/ABr, ויקימדיה, CC BY 3.0 BR)

לא צריך להרחיק עד מצרים כדי לעמוד על עומק "המחויבות" הישראלית לרעיון הדמוקרטי כשזה מגיע לשכנים – מספיק להיזכר בתגובתה לתוצאות הבחירות למג'לס א-תשריעי, הפרלמנט הפלסטיני, ב-2006. על אף המנטרה על "השתלטות חמאס על הרצועה" שישראל אוהבת לפמפם, חמאס לא השתלט על הרצועה אלא ניצח בבחירות דמוקרטיות, מה שלא מונע מישראל להעניש באופן ברברי אותו ואת האוכלוסייה שבחרה בו כבר יותר מעשור.

יש לא מעט אירוניה בעובדה שישראל עצמה תרמה לא מעט לניצחון הזה של החמאס; שנה קודם לכן, ב-2005, הפלסטינים בחרו את הנשיא המתון ביותר שיכלו, ובכל זאת ישראל הוציאה לפועל כחצי שנה לאחר מכן את ההתנתקות מרצועת עזה בחוסר תיאום מופגן ומתריס עם הרשות הפלסטינית. ישראל דאגה שאבו מאזן לא יוכל לזקוף לזכותו אפילו במעט את הנסיגה הישראלית מעזה, והבהירה לפלסטינים שמתונים או קיצוניים, אין לה כל עניין לשתף פעולה עם ההנהגה הנבחרת שלהם. וכשהפלסטינים הלכו לבחירות למועצה המחוקקת חצי שנה מאוחר יותר, היו להם עוד פחות סיבות להצביע לפת"ח שגם התבוססה בשחיתות וגם לא הציגה הישגים כלשהם מול ישראל. אלה פקטורים שהיוו חלק ממערך השיקולים של הבוחר הפלסטיני בקלפי, אבל ישראל לא באמת מתעניינת בדמוקרטיה כערך, אלא בקידום האינטרסים הכוחניים שלה בלבד, בכל דרך שתמצא לנכון. למרבה האסון, האינטרסים האלה נוטים להצטלב על פי רוב עם האינטרסים של הגרועים והבלתי דמוקרטיים ביותר בסביבה.

אורך חייה של מדיניות זו כאורך שנות קיומה של המדינה עצמה, ולא רק ביחס לעולם הערבי: לאחרונה פרסם כאן עורך הדין איתי מק תחקיר מקיף ומטריד נפש על טיב היחסים בין ישראל ואיראן משנות החמישים ועד ערב המהפכה ב-1979. התחקיר, המתבסס על מסמכי משרד החוץ שנחשפו לאחרונה לציבור, מראה איך ישראל היתה מודעת היטב לדיכוי שהשית השאה על העם האיראני, ואיך למרות זאת בחרה לקיים איתו שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני הדוק. כאשר האדמה החלה לרעוד תחת רגליו של השאה בהפגנות הענק שהוציאו מיליוני איראנים לרחובות במלחמה למען עתיד מדינתם, מנהלת מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, יעל ורד, כתבה כי האופציה הטובה מבחינת מדינת ישראל היא "הקשחה קיצונית ע"י הצבא והקמת משטר צבאי וממשלה צבאית של ממש". אותו צבא שישראל חימשה והדריכה, ביחד עם הסאוואכ, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאה שדיכאה ביד קשה מתנגדים פוליטיים.

ישראל לא תזיל דמעה על מותו של מורסי כפי שלא הצטערה על מותה של הדמוקרטיה-לרגע שביקש העם המצרי לכונן. אדרבא; יש לה עניין גדול לוודא שהיא ממשיכה לשאת את תואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", תואר המספק לה את האמתלה לקדם כל מדיניות פושעת, כולל הטלת מצור מתמשך על הרצועה וירי קטלני בתושביה אם רק יעזו להתקומם נגדו. היא גם לא תבחל בשיתוף פעולה עם אחרוני השליטים האנטי-דמוקרטיים, מא-סיסי במצרים ועד לכל רודן רצחני שאנחנו מוכרים לו נשק כדי שיוכל לטבוח בבני ארצו. אלא שבעוד הנפשעים ההם מדכאים את בני עמם, ישראל, הדמוקרטיה היחידה בגלקסיה, מעוללת את זה לתושבים תחת כיבוש שאין להם את הפריבילגיה אפילו לבחור את המנהיגים המושחתים שלהם בעצמם.