newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מונדיאל הדמים: פליטי הדיקטטורה בארגנטינה שהגיעו לארץ לא שוכחים

בזמן שבישראל חגגו את מונדיאל 78', הגולים הארגנטינאים בבאר שבע סגרו את החלונות כדי לא לשמוע את קולות ראשי החונטה. כמעט ארבעים שנה חלפו, מונדיאל חדש בפתח, ושוב הציבור אדיש למחיר שגובה המשחק

מאת:

חוסר מודעות קולקטיבי. גם אז, במונדיאל של 1978, שנערך בארגנטינה הדיקטטורית, כמו זה של היום, שנערך בברזיל תחת ביקורת ציבורית על בזבוז משווע של כספי ציבור למופע ראווה במדינה קשת היום ותוך הפעלת אלימות משטרתית כנגד תושבים – בישראל לא מעניין אותנו דבר חוץ מהכדור. בזה ישראל אינה שונה ממדינות אחרות, בהן הכדורגל הוא אופיום להמונים ודרך להסיט את סדר היום הציבורי מהבעיות האמיתיות.

> זידאן חוזר הביתה: דרכה של אלג'יריה למונדיאל

במדינה כל כך קטנה כמו ישראל מדהימה היכולת של כולם – מהפוליטיקאים, דרך התקשורת הממוסדת והשבעה וכלה בזו המקומית – להביט הצידה מהנעשה מטר ליד הבית. בין אם זה בכפר אל-עראקיב, יישוב בדואי שנהרס עשרות פעמים. או ברחובותיה האפלים של באר שבע, בה בדירות ציבוריות מוזנחות או בבתים שפוצלו ליחידות דיור חנוקות, נדחסות משפחות שלא מצליחות לקיים ולו את הצרכים הבסיסיים ביותר. לא מעניינים אותנו 2,000 עובדי רשות השידור, שעומדים להצטרף אל אלפי מובטלים בענף התקשורת. מעניין אותנו הכדור. אנחנו רוצים מונדיאל ולא משנה אם בשבילו המדינה המארחת תמשכן את עתידה ותרמוס את תושביה. המונדיאל יכסה על הכול. במיוחד על זכויות האדם.

האוטובוסים בבאר שבע הפסיקו מוקדם

כלום לא השתנה ממונדיאל הדמים של ארגנטינה ועד היום. זה היה מונדיאל דמים, כי בזמן שעשרות אלפי צופים משולהבים הריעו באיצטדיונים, אלפים עונו וננרצחו במחנות ריכוז במדינתו של מראדונה. כלום לא הפנמנו מהאסון ההוא אם גם היום כמו אז יש האומרים ש"אם עוצרים מישהו, זה בגלל שהוא עשה משהו", והמישהו יהיה בדרך כלל ערבי, בדואי, שמאלני או שצבע עורו שונה. וכמובן, "אל תתערב, זה לא עניינך". אנחנו כבר לא טומנים את הראש בחול, אלא דוחפים אותו ישר לאסלה לא נקייה במיוחד.

טקס הפתיחה של מונדיאל 1978. מפגן בעל סממנים פשיסטיים. בישראל דווקא נהנו מקור: ארכיון השידור הציבורי הארגטיני

בשנות השבעים העיר באר שבע הובילה תוכנית לקליטת 1,000 משפחות מאמריקה הלטינית. בתחילת העשור הגיעו משפחות מתוך ברירה ומתוך רצון לגור בבירת הנגב ואף נקלטו יפה בעיר, בהם רופאים רבים. זו הייתה עלייה מבוססת, משכילה, שחוותה לכל היותר אנטישמיות ספוראדית ולא ממוסדת. בבאר שבע הייתה הקהילה הגדולה ביותר של יוצאי ארגנטינה בישראל. עם השנים, רבים עזבו חזרה למולדתם ואחרים עזבו למרכז הארץ, בעיקר בגלל קשיי פרנסה, בעייתה הנצחית של באר שבע.

ביום חמישי, ה-1 ביוני, 1978, התחבורה הציבורית בבאר שבע הסתיימה מוקדם מהצפוי. בשעה שש בערב כבר לא היו אוטובוסים ברחובות ומעט התושבים שעוד נותרו בעיר העתיקה נאלצו לחזור רגלית הביתה. נהגי האוטובוסים והמוניות רצו לראות את טקס פתיחת המונדיאל, שנערך בארגנטינה.

בשביל מרביתם של תושבי באר שבע זה היה אירוע משעשע, הזדמנות לרבוץ מול הטלוויזיה (שחור-לבן, חד ערוצית או במקרה טוב, קולטת את שידורי ירדן ומצרים), לשתות בירה ולטחון קבבים.

אך היו מי שהעדיפו לא להדליק את הטלוויזיה באותו יום ואף הגיפו את התריסים בבית, כדי שקולו של הגנרל וידלה לא ירדוף אותם גם כאן, עיר המקלט שלהם. תחושת הניכור שלהם הייתה גדולה, בעיקר בשל חוסר האונים לספר מה באמת קורה בארגנטינה. מיום הפלת משטרה של איזבל פרון טפטפו לבאר שבע פליטים, חלקם צעירים, אחרים בוגרים, מיעוטם בחר להישאר בעיר ואחרים עשו דרכם לצרפת והולנד.

בהתחלה נעלם עיתון הרוק

בעוד שרבות נכתב על מונדיאל הדמים של 1978, יש דברים שבישראל מעדיפים לשכוח, או להדחיק. באר שבע הייתה עיר קולטת עלייה בשנות השבעים. או יותר נכון, עיר בה מילאו בניינים באנשים. קופסאות בטון בסגנון ברוטאליסטי, בלי טיפת ירק. שיכוני עולים שלא היו אלא סירי לחץ.

ישראל, ובאר שבע בתוכה, היו שטופות במהפך של 1977. מעטים, אם בכלל, שמעו שהייתה הפיכה צבאית בארגנטינה. עוד פחות שמעו על זה שבמסגרת תוכנית קונדור – שנערכה בתמיכתה ובעידודה של ארצות הברית ושמה לה למטרה להפיל את הדמוקרטיות הסוציאליסטיות באמריקה הלטינית בימי המלחמה הקרה – הועלמו, עונו ונרצחו עשרות אלפים ברחבי אמריקה הלטינית, רובם ככולם אנשי שמאל, ממתנגדי המשטר. לישראל הייתה מערכת יחסים ידידותית במיוחד עם החונטה. הקלגסים של וידלה השתמשו בנשק ישראלי ועל פי פרסומים שונים בחו"ל, גן בידע ישראלי. בישראל לא דברו על מה שקורה בארגנטינה. לא בתקשורת. כי "אם עוצרים שמאלנים, זה בגלל משהו".

> מאושוויץ לכיכר מאי בארגנטינה: סיפורה של לוחמת חופש

ב-1978 למשטרים הייתה יכולת אבסולוטית לשלוט על המידע: צנזורה צבאית שם, ועדות העורכים ועיתונות מקומית חלשה עד לא קיימת כאן. בתחילת שנות השבעים היו מגיעים מארגנטינה כמה מגזינים, באיחור של כמעט שנה: SIETE DIAS, שבועון חדשות. PELO, ירחון רוק. GENTE, מעין סבא רבא של התוכנית של גיא פינס. LA NACION, יומון.

הראשון להיעלם מהדוכנים בארץ היה PELO. כל השאר נעלמו לאט לאט וככל שהתקרבה נפילת המשטר הדמוקרטי, ב-1976. הקהילה הארגנטינית בבאר שבע התרכזה בעיקר במציאת פרנסה, לאכול בשר ובעיקר, לאכול את הלוקשים של הפוליטיקאים המקומיים. על ידי צנזורה ויצירת נרטיב ששירת מטרות אפלות, שהתגלו עשורים אחר כך, הצליחו ליצור הבדלה בין "נוער ציוני בריא" לבין "המהפכנים הקומוניסטים עם השיער הארוך".

"לא לכדורגל במחנות ריכוז". כרזה שפרסמו גולים ארגנטינים בצרפת, 1978 צילום ארכיון שפורסם, בין היתר, ב-DIARIO UNO

"לא לכדורגל במחנות ריכוז". כרזה שפרסמו גולים ארגנטינים בצרפת, 1978
צילום ארכיון שפורסם, בין היתר, ב-DIARIO UNO

ספורטאי באר שבעי בדימוס סיפר לי פעם, כי נסע עם קבוצת נוער לבואנוס איירס, למשחק ידידות מול נבחרת הנוער הארגנטינאית. "כל הביקור זכינו לליווי של אנשי צבא. יום אחד המיניבוס שלנו עצר וראינו חיילים יורדים, עוצרים סטודנטים ומעלימים אותם לתוך רכב. כולם ידעו שלא יראו אותם יותר בחיים, אבל זה לא הפריע להמשך הביקור. מה לעשות? ככה זה". לישראלי נראה לגיטימי שילדים נחטפים, כי "זה בגלל משהו".

נציג החונטה מבקר בקונסרבטוריון באר שבע

היו מעטים שהצליחו לברוח מהתופת של מחנות הריכוז בארגנטינה, חלקם מהלך רחובות בודדים מהאצטדיון בו נערכו משחקי המונדיאל ובמרכזה של בואנוס איירס. צעירים, אידיאליסטים, כאלה שמאסו בלאומנות והמיליטריזם וזה עלה להם בעינויים במקרה הטוב ובהוצאה להורג במקרה הפחות טוב. בבאר שבע, בה הייתה פעם קהילה לטינית שוקקת חיים, לא אהבו את "הקומוניסטים האלה, עם השיער הארוך". מבחינת הוותיקים, הם "ביישו את ארגנטינה". "אם מוציאים אותם להורג, זה בגלל משהו".

הצעירים האלה, שחשבו שישראל זה הבית, נתקלו בפה באטימות ונטו להתבודד. מבחינתם, הם נבגדו פעמיים: פעם אחת על ידי אחיהם הבורגנים, שבימי החונטה עשו "כסף מתוק". היו יהודים בארגנטינה שהמשטר הצבאי היטיב עם ההשקפה הניאו ליברלית שלהם. פעם שנייה הם נבגדו על ידי אחיהם כביכול בישראל, שראו בהם "קומוניסטים ארורים". הם גילו שישראל היא לא הבית. הם נחרדו לגלות שישראל אפילו עוזרת לחונטה.

"אני זוכרת שהם (הצעירים הארגנטינים) היו נכנסים לחנות הספרים שלי ומבקשים ספרים נוראיים… מרקס ואנגלס… טרוצקי… עם השערות הארוכות שלהם… מטורפים. לא רציתי אותם אצלי. לא אוהבת דברים כאלה", סיפרה לי לפני שנים בעלת חנות ספרים בעיר העתיקה בבאר שבע, שבינתיים נסגרה. כשבארגנטינה ערכו טיסות מוות, מהן הושלכו חיים לים אסירים פוליטיים, בבאר שבע מחאו כפיים למונדיאל. בטקס הפתיחה של המונדיאל ההוא רואים, לצדו של נשיא ארגנטינה וידלה, את הנרי קיסינג'ר. אותו קיסינג'ר שאמר לו: "תעשה מה שצריך, אבל תעשה את זה מהר", כשהוא מתכוון לחיסול מתנגדי המשטר.

בבאר שבע לא נוח לאנשים לדבר על הדיקטטורה ההיא, כמו שלא נוח להם לדבר כיום על החצר האחורית הגדולה של העיר, זו של ההזנחה החברתית, הסמים והפשע. אירוע לדוגמא: בחורף של תחילת 1983, נערך אירוע באולם הקונסרבטוריון המקומי, בו נטל חלק דיפלומט ארגנטיני, אשר היה קיים לגביו מידע כי השתתף במעצרים ובעינויים.

בכניסה לקונסרבטוריון עמדה קבוצת צעירים, מפליטי ארגנטינה, עם שלטי מחאה. הם רצו לדעת מה עלה בגורל החברים שלהם, האם הם עצורים, האם נרצחו, האם קיים לגביהם סימן חיים. בחברה בריאה עיריית באר שבע והקהילה המקומית היו צריכות להחרים את האירוע או כלל לא לקיים אותו. אלא שאז, בבאר שבע, בחרו לסלק דווקא את המפגינים ולמנוע את פרסום האירוע בעיתונות המקומית. אחד הפקידים המקומיים אף דאג לשלוף פנקס ולרשום את שמות הכתבים, כמעט כמו במדינה פשיסטית. חמישה צעירים, שחבריהם נחטפו, מול פקידים מקומיים מיוצאי ארגנטינה, אנשים שבעים ומסודרים.

"מבצע ישראל". ספרו של הרנן דוברי, על מכירות הנשק של ישראל לדיקטטורה: "יחסים פרגמאטיים של היצע וביקוש"

"מבצע ישראל". ספרו של הרנן דוברי, על מכירות הנשק של ישראל לדיקטטורה: "יחסים פרגמאטיים של היצע וביקוש"

שיושבתו השידורים

36 שנה חלפו מאז המונדיאל ההוא, שיש המדמים אותו לאולימפיאדת ברלין, 1936. למעט התייחסויות ספוראדיות בתקשורת הישראלית, בעיקר סרטו התיעודי המצוין של העיתונאי שלמה סלוצקי, ""לא נקודה סופית", שהופק בסיוע רשות השידור, הקשר בין החונטה למשטר בישראל הוא נושא מביך.

המחזאי בועז גאון נגע בנושא במחזה "ארגנטינה", המספר את היחסים המורכבים בין הדיקטטורה, לבין המשטר בישראל. מחזה מצוין, שלא הועלה על במה באר שבעית. זה עלול לפתוח פצעים ישנים ולהעמיד למשפט הציבור את מי ששיתפו פעולה עם החונטה.

בספרו "מבצע ישראל" (ספרדית בלבד, Operacion Israel), עוסק העיתונאי הרנן דוברי במכירות הנשק של ישראל לדיקטטורה הארגנטינית. בראיון רדיופוני, המובא באתר הספר, מספר העיתונאי כי היחסים בין ישראל לדיקטטורה היו "פרגמטיים, עניין של היצע וביקוש".

36 שנה אחרי, ישראל חוטאת באותם החטאים של אז והולכת ונהיית דומה לארגנטינה של אז: מיליטריזם, לאומנות, קבוצות פרא-צבאיות המבצעות תגי מחיר, מעצרים על רקע פוליטי של סרבני מצפון, אלימות כנגד מיעוטים, פגיעות בזכויות עובדים, בחופש העיתונות ורק אל תפריעו לנו באמצע המונדיאל.

אם המחיר של שידור המונדיאל הוא פגיעה בעובדי רשות השידור, אולי צריך להתאפק ולא לצפות בו. אם המונדיאל גובר על המצפון האנושי הבסיסי, צריך לחשוב עוד פעם אם אנחנו רוצים באמת לקחת חלק בחגיגה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf