newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ג': אהבה ללא גבולות?

עברתי לבית לחם בעקבות אהבתי למוחמד. אבל בין מחסום קלנדיה למחסום שהיא המשפחה שלו למדנו שכמו שאין לנו מקום בישראל, אין לנו מקום גם בפלסטין. ובדיוק אז הגיעה התקווה ממקום לא צפוי

מאת:

לחצו כאן לקריאת הפרקים הקודמים

כותבת: מאיה גוארניירי

השנה החדשה באה והולכת. אנחנו בינואר 2014. אני גרה בשטחים כבר כמעט שנה, אבל במקום להרגיש נוח יותר בסביבתי החדשה, ולראות בעצמי את אותה אישה סקרנית והרפתקנית שתמיד הייתי – הרי נסעתי לכעשרים ארצות, רובן לבד – אני מוצאת את עצמי מסתגרת לתוך עצמי. אני מעדיפה להישאר בבית לחם, קרוב לבית.

זו לא אני.

לכיבוש ולמחסומים, במיוחד מחסומי הפתע, יש קשר לשינוי: בדרכי חזרה לבית לחם מרמאללה אחר צהריים אחד צץ מחסום פתע ליד ג'בע. כשהחיילים לוקחים תעודות זהות מכל יושבי מונית השירות, אני לא יודעת מה לעשות: לתת להם את הדרכון האמריקאי שלי או את תעודת הזהות הישראלית?

בעיקרון, הייתי יכולה להיות בדרך מקלנדיה, שהיא טכנית חלק ממזרח ירושלים, לחיזמה, שנמצאת בשטח "בי". אני חוקית כאן, אני אומרת לעצמי. האמנם? אני מנסה לדמיין את עצמי על המפה שמראה את האזורים: A, B, C.

איפה נמצאת ג'בע? איפה אני? מי אני אמורה להיות ברגע הזה?

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק א': לחצות מחסום

חייל במחסום פתע, חברון (אקטיבסטילס)

כבר ראיתי הרבה מחסומי פתע וראיתי שהם נעלמו כלעומת שבאו. חייל, מחסום פתע (אקטיבסטילס)

הדבר חוזר על עצמו בדרכי חזרה לבית לחם מירושלים אחר צהריים אחד. אני נוסעת בדרך הדו-נתיבית הצרה שלוקחת אותי לבית ג'אלה. בדרך כלל אני חולפת ליד הבסיס הצבאי הקטן בקצה בית ג'אלה, ומשם נסיעה קצרה לבית לחם ואני בבית. אבל היום, כשאני מגיעה לפסגת הגבעה, אני רואה חיילים עומדים באמצע הכביש – כביש שבו מעולם לא ראיתי חיילים בעבר, ובודקים תעודות זהות של פלסטינים הנכנסים לבית ג'אלה. אבל למה? אם מטרת המחסומים היא ביטחון, אז למה שיבדקו פלסטינים שנכנסים לתוך השטח הפלסטיני? הם מחפשים מישהו? הם מוודאים ששום ישראלי יהודי לא ייכנס לשטח A? האם הם אוכפים הפרדה?

לא משנה למה הצבא שם, בכל מקרה אני נכנסת לפאניקה, לוחצת על הבלמים ועושה פניית פרסה באמצע הכביש, במרחק מטרים ספורים מאחד החיילים. תוך כדי שאני מסתלקת משם בשיא המהירות, כשדמותו במראה האחורית הולכת ומצטמצמת, אני תופסת איזו שטות עשיתי. אני קולטת כמה הדבר בוודאי נראה חשוד.

אני גם תופסת שלא ברור איך אני מגיעה הביתה. אם יש מחסום פתע מחוץ לבית ג'אלה, בוודאי שיהיה לחץ גם במחסום 300. יש עוד דרך להיכנס: מחסום מתנחלים שמוביל לכביש שבשלב מסוים מתפצל ולוקח אותי לבית סאחור, הגובל בבית לחם.

אבל מה אעשה אם יהיו חיילים גם בצומת זה? אני מתקשרת למוחמד ושואלת אותו מה לעשות.

"תחזרי לירושלים, תשתי קפה, ותנסי שוב".

"ומה אם החיילים עוד יהיו שם?"

"הם לא יהיו, הם לא יישארו לנצח. עד שתחזרי, הם כבר ילכו".

ברמת ההיגיון אני יודעת שהוא צודק. כבר ראיתי הרבה מחסומי פתע וראיתי שהם נעלמו כלעומת שבאו. אבל משהו בי השתנה ואני מגלה שאני פחות מסוגלת להשתמש בראש ולחשוב על הדברים האלה בהיגיון. אני יודעת רק מה אני מרגישה, ואני מרגישה כאילו שהחיילים נמצאים בכל מקום.

ואכן, הם הגיעו לא מזמן לבית של אחד השכנים – למרות שאנחנו גרים עמוק בתוך שטח איי – ושאלו על הנשק של שכן אחר. לא רק שנדמה שהם נמצאים בכל מקום, אלא שנדמה שהם גם יודעים כל דבר, אפילו מה יש לאנשים בתוך בתיהם הפרטיים.

תחת כיבוש, אפילו הבתים הם לא פרטיים.

אני מרגישה כאילו שהחיילים לעולם לא ייעלמו. הם יעמדו שם על הכביש בין ירושלים לבית ג'אלה לנצח, וזהו המסלול שאני תמיד נוסעת בו, זהו הכביש ה"בטוח" שלי, ועכשיו הם שם ולעולם לא יילכו הביתה.

השוטר הסמוי

אבל התקרית בקונטיינר, מחסומי הפתע – לא בגלל אלה אני מתחילה לחשוב שאולי הגיע הזמן לחזור לירושלים.

השוטר הסמוי בקלנדיה הוא זה שגורם לי להטיל ספק במציאות ולתהות על מקומי בה. אחרי אותו הרגע, אני כבר לא סומכת על מראה עיניי. אני נעשית חשדנית כלפי כל מי שסביבי. אני מוצאת את עצמי נועצת עיניים במכוניות ברמזורים אדומים, תוהה אם האישה עם החיג'אב לידי היא באמת אישה עם חיג'אב. אולי היא סמויה? או איזו משת"פית? הירקן הזה בשולי הכביש – האם הוא מוכר כרובית או אוסף מודיעין?

אני שואלת את עצמי אם עמיתיי הם למעשה סוכני שב"כ. נזכרת בפעם שעיתונאי ראיין אותי. הוא היה מלווה בחבר. אני נזכרת בראיון נוסף דומה. ועוד אחד. למה תמיד מראיינים אותי בזוגות?

ואני חושבת על כל המכרים שלי שחיים ברמת חיים גבוהה ויקרה להחריד, ומתקיימים מהכנסות זעירות של פרילנסרים. הם אוכלים בחוץ, הם מטיילים. מאיפה הם מקבלים את הכסף שלהם? מי הם באמת? מה הם עושים כאן?

אני תופסת את עצמי, מבינה כמה המחשבות שלי אבסורדיות, ועוזבת את זה בגיחוך. מבינה שזה איזשהו סוג של תגובת הלם לאחר אותו מקרה מטלטל בקלנדיה, כשהייתי בטוחה שהולכים להוציא אותי בכוח מהאוטו ולירות בי למוות.

אבל לא חשוב כמה אני מנסה לצאת מזה בעזרת ההיגיון, אני לא מצליחה להיפטר מהרגשות שנשארו איתי אחרי אותו אחר הצהריים בינואר:

בדרכי לרמאללה דרך ירושלים אני נוסעת לאורך החומה בצד ה"ישראלי". זהו כביש דו-נתיבי, מלא פסי האטה, והתנועה מזדחלת לעבר מחסום קלנדיה. לפתע מזנק צעיר מתוך מושב הנוסע של מכונית לבנה, ישנה ומרופטת, המגיעה מהכיוון הנגדי – מקלנדיה. הוא גבוה ושערו שחור. הוא נראה פלסטיני ולבוש כמו תושב השטחים.

הוא מתחיל "לכוון" את התנועה. הוא עומד באמצע הכביש, מושיט יד לעצור את התנועה מכיוון אחד, ואז מסמן למכוניות מהכיוון השני להתקדם – ולמעשה הופך כביש דו-נתיבי ודו-סטרי לכביש דו-נתיבי וחד-סטרי. אבל המכוניות צריכות לחזור ולהתמזג לנתיב אחד בהמשך הדרך. זה לא הגיוני. זה לא מקל על התנועה בכלל.

וואללהי, אני נשבעת באלוהים, הוא רק עושה את המצב גרוע יותר. מה הוא עושה? אני חושבת. זה נראה כאילו שהוא יוצר את הפקק.

אני מזכירה לעצמי להיות סבלנית. אבל אחרי 15 דקות של עמידה במקום אני מתחילה לחשוב על השעות על גבי שעות שאיבדתי בנסיעות בין בית לחם לרמאללה – דרך שפעם, מספרים לי הפלסטינים, לקחה חצי שעה, לפני המחסומים והכבישים למתנחלים בלבד והכבישים העוקפים סביב ההתנחלויות. שמעתי מאין ספור פלסטינים גרסאות שונות של אותו המשפט: אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את האדמה שלנו, אבל לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו את הזמן שלנו.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם, חלק ב': עד החתונה

פקק תנועה במחסום קלנדיה, בכניסה לרמאללה (אקטיבסטילס)

לעולם לא נוכל להחזיר לעצמנו את הזמן. פקק תנועה במחסום קלנדיה, בכניסה לרמאללה (אקטיבסטילס)

אני מרגישה כיצד התסכול והכעס עולים בי. אני חושקת שיניים, מתנשמת. אני מנסה להאט את קצב הנשימה שלי. שאיפה. נשיפה. אני מעלה בעיני רוחי את דמותו של בחור שאני תמיד רואה במונית השירות.

קלטתי מציתות לשיחות שהוא עובד ברמאללה וגר בבית לחם. הוא מדבר ערבית, אנגלית וצרפתית שוטפות. כל פעם שאני נוסעת בשירות האחרון מרמאללה לבית לחם בערב הוא יושב שם מאחור, נוקש על המחשב שלו, שקוע לגמרי בעבודתו. הוא הוא ההתנגדות. הוא מסרב לתת לכיבוש לגזול את זמנו, פריון עבודתו או קור רוחו. גם לא כשאנחנו עוברים ליד אדם כפות בשולי הכביש.

אני מנסה להעלות בדמיוני את האיש הזה שאת שמו אינני יודעת, לתעל את האדם הנערץ הזה. אבל אני לא מצליחה. אני לא פלסטינית השומרת על קור רוח תחת כיבוש. להישאר רגועה עם כבוד עצמי זו איננה ההתנגדות שלי. לא. אני ישראלית קצרת רוח ועצבנית – הפקק מעצבן, החומה מרתיחה אותי, וגם המחסום. שלא לדבר על החוקים חסרי השחר שמונעים ממני וממוחמד לנהל יחסים נורמליים. אילולא אותם חוקים חסרי שחר, לא הייתי יושבת כאן בפקק הזה. או שאולי לא היה בכלל פקק. הכל היה פתוח וחופשי.

אז אני מצפצפת.

אני מצפצפת לבחור הצעיר, הבחור שחשבתי בטעות ל"שבאב", שמאט את התנועה. אני מצפצפת לו והוא מסתובב ומסתכל עלי בכאלה כעס ושנאה וגועל שאני מפחדת עוד לפני שהוא מתחיל לגשת למכונית שלי.

הוא מגיע לחלון שלי לפני שאני מספיקה לנעול את הדלתות. הוא מעיף מבט מהיר ימינה ושמאלה – כנראה כדי לוודא שאף אחד לא רואה מה הוא עושה – לפני שהוא שולף את תעודת השוטר הישראלית שלו מהכיס ומדביק אותה לחלון לרגע כדי שאוכל לקרוא אותה. אני קולטת שהוא יהודי ושוטר סמוי.

הוא מציץ ימינה ושמאלה כשהוא מחליק את התעודה שלו על החלון שלי ומחזיר אותה לכיס. עיניו נעות לעבר ידית הדלת. אבל הידיים שלי זזות מהר יותר ואני לוחצת על המנעול חלקיק שנייה לפני שהוא מרים את הידית.

נראה שהגילוי שהדלת שלי נעולה מרגיז אותו אפילו יותר מהצפצופים שלי. הוא דופק על החלון וצועק לי בערבית לצאת מהאוטו. בזמן שהוא דופק על הזכוכית, אני משתכנעת בוודאות שהוא עומד לירות בי. אני תופסת שהוא חושב אותי בטעות לפלסטינית ואני יודעת שהכל יכול לקרות לפלסטיני בכל מקום בין הירדן והים. אני לא בטוחה כמה הגנה תעודת הזהות הישראלית שלי תתן לי ברגע זה: אם השוטר כל כך כועס ש"אישה פלסטינית" מעזה לצפור לו, אני רק מתארת לעצמי איך הוא יגיב אם יגלה שאני יהודייה ו"בוגדת".

עוד לפני שאני מחליטה באיזו שפה להתחנן על חיי, אני שומעת את עצמי צועקת שוב ושוב – בעוצמה שמזעזעת אותי, בגובה לא-אנושי שלא ידעתי שאני יכולה להפיק – בערבית: "לא ידעתי שאתה שוטר, לא ידעתי שאתה שוטר, לא ידעתי שאתה שוטר", צועקת וצועקת עד שהוא סוף סוף מתרחק ממכוניתי וחוזר לשבש את התנועה.

הצעקה משתלטת על כל גופי. גופי הוא צעקה ואני רועדת כשאני עוברת במחסום קלנדיה. אני רועדת כשאני נוסעת דרך מחנה הפליטים. אני רועדת כל הדרך לרמאללה. לא רעד קל, אלא זעזוע של כל הגוף, רטט, צמרמורת, מילותי מצלצלות באוזניי: "לא ידעתי שאתה שוטר, לא ידעתי שאתה שוטר!"

מיתרי הקול שלי כואבים כמה ימים.

"אמא שלה יהודייה"

אני לא נותנת למוחמד אולטימטום. אני פשוט אומרת: או שאנחנו מתקדמים עם הקשר שלנו או שאני חוזרת לירושלים. כי הייתי יכולה להתמודד עם כל זה אילו באמת היינו ביחד. אבל אני חוזרת לבית ריק. אני הולכת לישון לבד וקמה לבד. אני אוכלת ארוחת ערב לבד. אני אוכלת ארוחת בוקר לבד. אני שותה את הקפה של הבוקר לבד. אין לי למי להגיד בוקר טוב, חוץ מהאנשים שאני פוגשת ברחוב ולבעלת הבית שלי, אשר, אגב, מחטטת בדירה שלי יותר ויותר. לא רק שתפסתי אותה אצלי, גם חזרתי הביתה לארונות פתוחים שתכולתם נשפכת החוצה. זה רק עניין של זמן עד שהיא תמצא משהו או תעשה אחת ועוד אחת: בטוח שהיא כבר שמעה אותי מדברת בטלפון בעברית או מצאה את החנוכיה או את הספרים בעברית שהחבאתי כמיטב יכולתי. זה רק עניין של זמן עד שאגיע הביתה ובמקרה הגרוע אמצא את אנשי הרשות הפלסטינית מחכים לעצור אותי ולמסור אותי לידי הישראלים. במקרה הטוב – היא זורקת אותי ואת החתול שלי לרחוב.

אני אומרת לאהובי: אני לא יכולה להמשיך ככה. אילו גרנו תחת קורת גג אחת, כל זה היה כדאי. אבל לבד אין לי סיבה להמשיך לגור כאן, בשטחים.

הוא מסכים שהגיע הזמן להתקדם. אבל אם אסור לקיים זוגיות גלויה לפני הנישואין בשטחים, בוודאי שאי אפשר לגור ביחד. ולכן להתקדם פירושו להתארס, ופירוש הדבר שהגיע הזמן שאכיר את משפחתו. וזה כולל, כמובן, את אביו, שהיה באש"ף עוד לפני שהארגון התרכך, ושאותו גרשה ישראל מהגדה המערבית בשנות ה-1970 המוקדמות (הוא חזר עם הרש"פ ועבד בה, ועליה אמר: "הדבר הטוב ביותר שעשיתי בחיי היה לפרוש").

מוחמד רוצה שניפגש אבל גם חושש. הוא נרגש שאהפוך לחלק מהמשפחה אבל חושש איך הם יגיבו לרקע שלי, שאותו לא נוכל להסתיר. בסופו של דבר נצטרך לספר להם, אבל, הוא מחליט, עדיף לא לספר להוריו מיד.

"בואי ניתן להם לפגוש אותך כמה פעמים, להכיר אותך, לקבל את הקשר, להתאהב בך, ואז נספר להם", הוא אומר.

> למה אני חושבת לעזוב את הארץ

נשים במחסום קלנדיה, רמדאן (אקטיבסטילס)

"אולי המשפחה שלו תרצה שתתאסלמי או תכסי את הראש". נשים, מחסום קלנדיה(אקטיבסטילס)

***

פגישתנו הראשונה תתקיים בסוף ינואר. אני נרגשת ומספרת לחברותי, שעוזרות לי לבחור מה ללבוש. אני עדיין לומדת ערבית, דוחסת שיעורים לפני ואחרי העבודה. עכשיו, כשאני עומדת לפגוש את הוריו של מוחמד, שאינם דוברים אנגלית, אני לוקחת את לימודיי יותר ברצינות. אני שוקדת על שיעורי הבית ולפעמים עושה תרגילים נוספים: אני מתרגלת את הערבית המביכה שלי עם מוחמד ועם בעלת הבית שלי.

אני מנג'סת לחברתי הטובה, שכאן אקרא לה דימה, בשאלות על מילים וביטויים חדשים ורושמת אותם במחברת הקטנה שאני מחזיקה אתי בכל עת. דימה היא, טכנית, פליטה – כמו בעלת הבית שלי גם משפחת אביה ברחה לגדה המערבית מיפו בשנת 1948. בלי משים דימה קולטת עברית ממני: כשאנחנו לבד במכונית ובריצות הארוכות שלנו בחלקים הריקים של בית סאחור היא מקנטרת אותי בתיבול דבריה עם "מה?" ו"כן".

למרות חשדותיה, היחסים ביני לבין בעלת הבית שלי ממשיכים להיות קרובים. אני גם מספרת לה על הפגישה הקרבה. כשמתקרב סוף החודש, היא פותחת את הדלת המפרידה בין הקומה העליונה לתחתונה ודוחפת את הראש לדירה שלי בכל יום: "כבר התארסת?" היא קוראת מלמעלה. "מתי הפגישה?"

"מחר!" אני עונה ביום אחד בסוף ינואר כשאני מניחה את תיק היד ותרמיל מלא עבודות סטודנטים. זה עתה חזרתי מהעבודה. "אסע לרמאללה אחרי שאלמד את שיעור הבוקר ונאכל צהריים".

בעלת הבית שלי כל כך נרגשת שהיא מצחקקת ומוחאת כפיים לפני שהיא סוגרת את הדלת.

אני מכינה לעצמי כוס תה, מתיישבת על הספה, ומתקשרת למוחמד כדי לסגור את הפרטים האחרונים למחר. איפה ניפגש? מה ללבוש?

"בעצם", הוא פותח, "יש לי משהו להגיד לך".

אני מפסיקה לנשום. אני כבר יודעת מה הוא הולך להגיד, עוד לפני שהוא מתחיל.

"אבי התרגש שבנו הבכור סוף סוף הולך להתחתן. אז הבוקר הוא התחיל לשאול אותי עליך. הוא שאל על דתך".

"אני מקווה שלא אמרת לו שאני יהודייה?"

"לא. אמרתי לו שאת אמריקאית. אבל הוא התעקש -"

"ומה אמרת?"

"שאת חילונית. אבל הוא שאל: 'מה המשפחה שלה?' ואמרתי, 'ובכן, האמא שלה יהודייה".

ואבא של מוחמד ביטל את ארוחת הצהריים שלנו. השידוך, אמר, לא מקובל.

אז לא יהיו אירוסין. לא יהיו נישואין. אני מרגישה כאילו שקיבלתי אגרוף בבטן: אני בוכה ומשתנקת באותו הזמן. אני לא יכולה לדבר. אני סוגרת את הטלפון וגולשת מהספה. אני על הרצפה, על הברכיים והידיים, מנסה לתפוס קצת אוויר.

מוחמד חוזר אלי.

"מה הלאה", אני שואלת.

"אנחנו ממשיכים".

"אני לא יכולה להמשיך ככה".

"אז נתקדם".

"איך? איך?" אני שואלת. "אי אפשר בלי המשפחה שלך". אנחנו לא יכולים להתריס נגדם בגלוי ולעבור לגור ביחד. פלסטין היא ארץ קטנה והשמועה תתפשט במהירות. היינו מביישים את הוריו. אנחנו זקוקים לתמיכתם.

ובמציאות הכלכלית הזאת, אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לפעול בניגוד לרצונם. הוריו בונים בית פלסטיני מסורתי – קומה לכל בן – ומאחר שמוחמד מרגיש שחובתו "לפתוח בית" עבורנו, אנחנו זקוקים לדירה הזאת. גם הכיבוש משחק תפקיד בכל זה. הוא מועך את הכלכלה, מה שגורם לאנשים להיות תלויים יותר ברשתות המשפחתיות שלהם, מה שהופך את החברה לשבטית וחמולתית יותר, מסורתית ושמרנית יותר. אולי אם המצב הכספי שלנו היה טוב יותר היינו יכולים להתנגד להוריו של מוחמד. אבל לא עכשיו, בלא-מדינה עם משכורות נמוכות ואבטלה גבוהה.

"נמצא דרך", אומר מוחמד.

אני בטוחה שלא. ואני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לבד.

אני מסמסת לדימה ולחברה הטובה השנייה שלנו, סופרת אמריקאית שגרה בבית לחם, שהפגישה בוטלה. הן באות ישר אלי ומשתמשות במפתחות שנתתי להן כדי להיכנס בעצמן. אני עדיין שוכבת על השטיח. דימה מביאה לי גלידה. היא נמסה על הרצפה.

אני מבלה את הלילה – ואת הלילות הבאים – על הספה. אני מרגישה שהמיטה גדולה מדי וחשה שיש משהו אבסודרי בשינה בחדר השינה: כאילו אני משחקת ב"אבא ואמא", כאילו שאני משלה את עצמי שיכולים להיות לי חיים נורמליים כאן. כאילו שאני מעמידה פנים שיום יבוא ופלסטין תהיה ביתי האמיתי.

אני נרדמת לצלילי הרדיו, תחנה שמשמיעה שירים ערביים קלאסיים, בעיקר שירי אהבה. אני מתעוררת באמצע הלילה לצלילי "בעיד ענכ" (רחוקה ממך). אום כולתום שרה: "שכחתי את השינה וחלומותיה. שכחתי את לילותיה וימיה…"

***

האם בעלת הבית שלי צותתה בגניבה? האם היא שמעה את השיחה עם מוחמד? או עם דימה? או שהיה זה השינוי הפתאומי: המוזיקה העצובה המתנגנת כל הלילה, במקום שפעם היה שקט? או שהיא חיכתה שאבוא אליה עם הבשורה הטובה?

בכל אופן, היא לא דוחפת את הראש ביום המחרת או ביום שאחריו. לבסוף, ביום השלישי, היא נכנסת לדירה שלי.

"נו? איך הלך עם ההורים של מוחמד? כבר התארסתם?"

"לא", עניתי. "הם מסרבים לפגוש אותי".

"למה?"

“מפני שאני לא מוסלמית”.

היא מהנהנת.

אני ממשיכה, ומסבירה שבעצם, אבא של מוחמד הוא זה שמסרב לפגוש אותי. אמא של מוחמד עדיין פתוחה לאפשרות. "אז בואי נארח אותה", אומרת בעלת הבית שלי. היא מסבירה שהיא מחבבת את מוחמד. והיא אוהבת אותי. היא רוצה לראות אותנו מאושרים ביחד. היא רוצה שנתחתן והיא נחושה לעזור.

לפני שבעלת הבית שלי חוזרת למעלה, היא מחווה בידה על הדירה שלי ומוסיפה שמוחמד לא צריך לדאוג לפתוח בית. "הבית כבר פתוח. אתם יכולים לגור כאן יחד".

> ירושלים שלי, תשעה קבין של הוד ושל כאב

חייל ומכוניות במחסום, שכם (אקטיבסטילס)

כל פעם שאני עוברת את המחסום אני מרגישה הקלה. חייל ומכוניות, מחסום באזור שכם (אקטיבסטילס)

אני מתמלאת יראת כבוד. האישה הזאת היא פליטה אשר, למרות מה שהיא יודעת או חושדת, מוכנה להתריס נגד משפחה פלסטינית אחרת ולתת לנו מחסה. אני מדברת עם דימה ועם החברות האחרות שלנו וכולן מסכימות: אולי זה רעיון לא כל כך גרוע לארח את אמא של מוחמד. לפי המסורת, הורי הגבר באים לבית האישה לפגוש את הוריה ולדבר על אפשרות החתונה. ואמנם אין לי משפחה שאמו של מוחמד תוכל להכיר, אבל חברותיי אומרות שיבואו למלא את מקום משפחתי. הן ימליצו עלי ועל שמי הטוב, ובכך יסכנו את שלהן. ההיגיון המנחה אותן: אם נצליח לגייס את אמו של מוחמד, היא תשכנע את בעלה להסכים לשידוך.

בינתייים, כדי לנחם אותי, מספרות לי חברותיי על שידוכים שתחילה נדחו על ידי המשפחות אבל בסוף הסתדרו. "לינה", ממזרח ירושלים, מספרת לי שמשפחת אביה לא רצתה שהוא יתארס לאימה. היא מוסלמית ופלסטינית, אבל בגלל שמוצאה לא היה מכפרם, הם ראו בה "זרה". עד היום, צוחקת לינה, יש כאלה שעדיין קוראים לאמה "הזרה".

מכרה מספרת לי שהוריה הפלסטינים – אחד נוצרי והשני מוסלמי – ברחו ללונדון כדי להתחתן. בסופו של דבר המשפחות הסכימו. "בסוף הן תמיד נכנעות", היא מרגיעה אותי. "תהיי בסדר".

אני נתקלת בכל כך הרבה התנגדויות שאני מתחילה לראות בהן סוג של טקס מעבר: מבחן למחויבות האוהבים זה לזה. שוב אני נמלאת תקווה. כל זאת, עד לרגע שבו מודה מוחמד בפני הוריו שאכן, אני נושאת תעודת זהות ישראלית. עכשיו גם אמא שלו לא רוצה לפגוש אותי. זהו זה.

כך תעברו חלק במחסום

אין לי מקום בפלסטין.

אני ממשיכה ללכת לעבודה, כמובן, אבל מגלה שאני כבר פחות מוטרדת מהקונטיינר, גם בגלל שאני תשושה מהלא-ממש-שינה על הספה. כל פעם שמונית השירות מקפצת על הדוקרנים, אני נועצת מבט מהחלון בחיילים, וחושבת: תעצרו אותי. אל תעצרו אותי. לא אכפת לי.

אני תוהה אם, בתת-מודע, אני בעצם רוצה שיתפסו אותי ויזרקו אותי מהשטחים. אז לא אצטרך לקבל את ההחלטה לגמור עם מוחמד – שמסרב לשים קץ ליחסינו וממשיך לבלות אתי את כל סופי השבוע בבית לחם כאילו שדבר לא השתנה. אבל אם הצבא יכפה עלי תשובה, אוכל להביא אותה למוחמד כהוכחה שפשוט לא הצלחתי לגור בגדה המערבית.

אני ממשיכה להשתתף בשיעורי ערבית – הרי כבר שילמתי עליהם – אבל שמה לב שאני מחפפת את שיעורי הבית. וככל שהערבית שלי נחלשת, כך חוזרת העברית. במשך זמן מה הצלחתי יותר להפריד ביניהן. אבל משהו השתנה והמוח שלי מתחיל להתנהג כפי שהוא עשה כשרק התחלתי ללמוד: אם אני לא מוצאת מילה בערבית, העברית "חשה לעזרתי", ממלאת את הפערים ודוחקת את הערבית מפניה.

וככל שאני שונאת את המחסומים, אני מרגישה רגש חדש ומפתיע כל פעם שאני נוסעת לירושלים ורואה אותם באופק: הקלה. כי אני יודעת שברגע שאעבור את המחסום כבר לא אמצא את עצמי בשולי הכביש בטרנזיט לוהט, צמאה ומנסה לא לחרבן במכנסיים. ברגע שאעבור את המחסום אוכל לדבר עברית ללא חשש מי מאזין. אוכל ללבוש מה שאני רוצה ואף אחד לא יקרא לי "שרמוטה", כפי שקרא לי איש אחד ברמאללה יום אחד, ולא משנה שלבשתי חולצת גולף ארוכת שרוולים ומכנסיים.

ירושלים: ההקלה שלי מציקה לי. היא נוגדת את עמדותי ואת ערכיי. ואני יודעת כמה מסוכנת ההרגשה הזו. אני יודעת שבדיוק על תחושת החירות הזאת שאני חשה כשאני נכנסת לירושלים מבוססת המדינה. בגללה ממשיכים הישראלים להתגייס לצבא ובגללה הם ממשיכים להצביע לימין.

אבל ככל שאני מסתובבת יותר בתוך ירושלים, התחושה הזאת לעולם לא נשארת. האי-שיוויון בוטה מדי. הייתי יכולה לדקלם רשימה של כל המדדים – כספי מיסים שנגבים אך לא מושקעים, אישורי בנייה שלא ניתנים, מחסור בכיתות לימוד ובתשתית – אבל לא על אלה אני חושבת כשאני במזרח ירושלים. אני לא חושבת על הכתבות שכתבתי על הצד המיוסר הזה של העיר. לא. אני חושבת על החברה שאיבדתי איתה קשר, זאת שגרה במחנה הפליטים שועפאט. באחת הפעמים האחרונות שדיברתי איתה, היא סיפרה לי שהחיים שם כל-כך בלתי נסבלים בעיניה שרק בגלל ילדיה היא לא מתאבדת.

לאט לאט היא חמקה ממני, וקבלתי ממנה פחות טלפונים, הודעות סמס, ומיילים. נבהלתי, ויחד עם חברה משותפת ניסיתי במשך חודשים ליצור אתה קשר. אך ללא הואיל. כשעוד גרתי בירושלים, בדרך הביתה אחר צהריים אחד, הייתי בטוחה שראיתי אותה בתוך הרכבת הנוסעת. הלב שלי קפץ מעל למסילה ולתוך הקרון שעשה את דרכו למזרח ירושלים.

הנה היא!

אני מתקשרת למספר הטלפון שלה ששמור אצלי אבל הוא מנותק.

ירושלים: אני מוצאת את עצמי מחפשת אותה. אני סורקת התגודדויות, מחפשת את החיג'אב המוכר הוורוד או המקושט. כשאני עוברת על פני נשים ברחוב אני מביטה בפניהן, מצפה לראות את עיניה הירוקות. אני קופצת לעבודה שלה ועמיתיה אומרים לי שהיא כבר לא עובדת שם.

"אבל הכל בסדר?" אני שואלת, לא רוצה להישמע מודאגת מדי, שלא אביך אותה.

"אלחמדוללה", עונים לי. לפחות אני יודעת שהיא עוד בחיים.

בכמה מקרים אני מסיעה את מוחמד או את דימה לירושלים, חולפת במחסומים. זה קל להחריד:

1. יש להאט, כמובן, אבל לא יותר מדי, כאילו שאתם מצפים שיעצרו אתכם. אם אתם מאטים אתם נותנים לחיילים סימן שיעצרו אתכם.

2. התנהגו כאילו שאתם אמורים להיות שם ולעשות בדיוק את מה שאתם עושים. תיקון: האמינו שאתם אמורים לעשות בדיוק את מה שאתם עושים. הזכירו לעצמכם שההפרדה היא שטויות ושהיא לא הייתה קיימת לפני אוסלו. זיכרו שייתכן שהמחסומים עצמם אינם חוקיים על פי החוק הבינלאומי. זיכרו את סיפוריהם של בעלת הבית שלכם ואנשים אחרים על הימים שבהם הם היו חופשיים לנסוע לירושלים; דמיינו לעצמכם שאתם חיים בימים הללו או בעתיד, כאשר המדינה האחת הבלתי-נמענת תקרום עור וגידים.

3. חישפו מעט מעורכם.

4. הישארו רגועים, נהגו עם יד אחת על ההגה, המרפק השני נשען באגביות על אדן החלון.

5. אם החיילים טורחים להסתכל לכיוון שלכם, אל תרימו את ידכם האחת מההגה. תעיפו לעברם הנהון קצר ומהיר וסמנו להם באצבעות "וי" כשתקפצו מעל פסי ההאטה או הדוקרנים. חברה ישראלית שהייתה מסיעה פלסטינים מהשטחים לימדה אותי את הקטע האחרון – היא הייתה משוכנעת ששפת גוף כזו מסמנת לחיילים סמכות ואומרת להם "לרדת מזה".

והם תמיד יורדים. הם יורדים מזה ואנחנו עוברים. ברגע שאנחנו עוברים במחסום, הנה אותה הרגשה מוכרת: הקלה. אבל כשאנחנו חונים ומתחילים ללכת בירושלים, אני מתחילה לשאול את עצמי: האם ירביצו למוחמד בגלל שהעז לצאת עם יהודייה, כפי שקרה לגברים פלסטינים אחרים? האם יציקו לדימה, או גרוע יותר, יעצרו אותה?

> בתמונות: כניסה לירושלים בקפיצה מעל החומה

פלסטינים מטפסים על חומת ההפרדה בא-ראם לתוך ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אני לא באה בלי החתול". פלסטינים מטפסים על חומת ההפרדה בא-ראם לתוך ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אני גם שואלת את עצמי איך אני הייתי מגיבה לאחד המצבים הללו. תמיד הגנתי בחירוף נפש על חבריי. בכיתה ד', כשחברתי הטובה חיכתה לנדנדה בהפסקה ומישהי חתכה אותה בתור, אמרתי: "היי! זה התור של כריסטי". הילדה ירדה מהנדנדה, ונתנה לי אגרוף בבטן.

אני יודעת שאם יקרה משהו למוחמד או דימה לא אוכל לעמוד מנגד. האם גם אני אמצא את עצמי בבית החולים או בכלא?

ירושלים: ערב אחד, מוחמד מבקש ממני לקחת דיסק מעמית ישראלי. האיש מבקש ממני לפגוש אותו בקניון ממילה, בארומה, כדי לבצע את ההחלפה. אנחנו נפגשים, מפטפטים, וכשהוא מבין שמוחמד הוא לא רק עמית שלי אלא החבר שלי, הוא מזמין אותי לקפה. אני צריכה להעביר קצת זמן לפני שאפגוש חברה לארוחת ערב, אז אני מסכימה.

הבחור הזה, המבוגר יותר, אומר שהוא מחבב את מוחמד. "הוא איש טוב. אבל, סליחה שאני שואל, את לא יהודייה?"

"כן".

הוא מסביר שהוא מתנדב בארגון ש"מציל" נשים יהודיות מגברים ערבים. "כולם נחמדים לפני החתונה אבל אז תוקעים אותך בבית ושמים לך חיג'אב על הראש. יכול להיות שמוחמד שונה…". הוא מושך בכתפיו.

"הוא אוהב שיש לי קריירה", אני אומרת. "והוא לא רוצה שאלבש חיג'אב".

"אבל מה עם המשפחה שלו? אולי המשפחה שלו תרצה שתתאסלמי או תכסי את הראש".

"נו, אז?"

כאילו שכיסוי ראש הוא טרגדיה. כאילו שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאישה. כאילו שנשים מערביות שלובשות בגדים מינימליים אינן מדוכאות גם הן. הלחץ לחשוף את העור ולהיות סקסית הוא רק הצד השני של הלחץ לכסות ולהסתיר את המיניות.

הוא אומר לי שלמרות שהוא לא מכיר אותי, הוא דואג לי כי אני יהודייה כמותו, חלק מ"העם היהודי". האדם הזה שלא מכיר אותי קורא לי "אחותי". במקום לעודד אותי למצוא בעל יהודי, הוא מספר לי על אירוסיו לאישה סינית שפגש בטיול אחרי הצבא. אימו התנגדה לשידוך ולכן הוא נפרד ממנה, ובסופו של דבר התחתן עם בחורה יהודייה טובה.

אבל אני לא רוצה להתפשר. ומה הנמשל כאן? שהאיש הזה, גבר מבוגר שגם הוא חלק מ"העם היהודי", הוא כמו אבא? ושכפי שהוא שמע בקול אימו, גם אני אמורה לשמוע בקולו?

ירושלים: עוד אדם זר, שאותו הכיר לי חבר אמריקאי שהזכיר לו במפגיע שאני "זאת עם החבר הפלסטיני", נותן לי הרצאה דומה. הוא מוסיף שאם חתונה היא מה שאני מחפשת, הוא בטוח שהוא יוכל למצוא לפחות עשרה בחורים יהודים מצויינים שישמחו להתחתן איתי.

"אחי פנוי והוא בערך בגילך", הוא אומר, ומציע לקבוע פגישה. הוא פותח את הטלפון שלו ומגלגל את רשימת אנשי הקשר, מחפש שידוכים אפשריים נוספים.

אני נזכרת בילדותי בדרום ארה"ב, כשגם זרים וגם חברים ניסו לשכנע אותי להתנצר, כדי שנשמתי לא תישרף בגיהינום.

ויש את החברה שלי שמצביעה מרצ וכועסת עלי שאני יוצאת עם מוחמד. היא לא מודה שלרגש שלה קוראים גזענות – היא קוראת לזה דאגה. היא אומרת לי שמילא להתחתן עם פלסטיני, אבל "אתם רוצים להקים משפחה?" כשאני אומרת לה שכן, היא אומרת שלהביא ילד לעולם עם ערבי יהיה "לא אחראי".

אין לי מקום בישראל.

ואפילו אם היה, מוחמד לא היה יכול לחיות אתי כאן באופן חוקי. אין לנו מקום בשום מקום, באף צד של הקו הירוק.

בכל פעם שאני חוזרת לבית לחם אני מתמלאת שוב באותה הקלה שמציפה אותי כשאני נכנסת לירושלים. אני שמחה לעבור את המחסום ולהיכנס לשטחים. אני מרגישה איך הגוף שלי מרפה כשאני עולה לראש ההר ונוסעת בעקבות השלט המכריז בעברית "בית ג'אלה". כשאני חולפת על פני הבסיס הצבאי אני נושמת לרווחה. מכאן נסיעה קצרה במורד ההר לבית לחם. האוטו מתגלגל על פני המורדות הרכים, נושא אותי הביתה.

מחוץ לקופסה

עוברים חודשים. בסוף מרץ יש מקרה חירום משפחתי ומוחמד צריך לנסוע לדרום פלודירה כדי לעזור לאחיו לטפל בכמה עניינים עסקיים. נולדתי במרחק חמש שעות נסיעה צפונית משם, קרוב לגבול עם מדינת ג'ורג'יה. ואף על פי שאזורים אלה בפלודירה די שונים, כמעט כמו מדינות שונות, נראה לי לפתע מוזר שבסוף מוחמד הוא שיבלה חמישה שבועות במדינת הולדתי.

בעלת הבית שלי אומרת לי לוותר. "הוא באמריקה? הוא לא חוזר אליך", היא מייעצת לי. "את מבזבזת את זמנך. תמשיכי הלאה". היא מחבבת ידיד שלי שבא לבקר אותי מתל אביב – גבר שהצגתי בפניה כבן דודי, כי אחרת היה אסור לי להכניסו הביתה.

"כדאי לך להתחתן אתו", אומרת בעלת הבית שלי.

"אבל הוא בן דוד שלי!" אני מוחה, נאמנה לתפקיד. בעלת הבית שלי מניפה את ידה בזלזול.

"אני יודעת שאנשים כאן עדיין עושים את זה", אני אומרת, "ואם זה מתאים להם, בבקשה. אבל במשפחה שלי כבר לא מתחתנים עם בני דודים איזה מאה שנה".

"אבל הוא כזה נחמד", היא טוענת. "כדאי לך להתחתן איתו".

ואנחנו מתחילות את שיחתנו מההתחלה.

למרות ההסתייגויות של בעלת הבית שלי, מוחמד ואני משוחחים בטלפון מדי יום. הוא מתפלא איך באמריקה הכביש פשוט פתוח, איך שאפשר לנסוע בלי סוף בלי לראות מחסום או חייל. הוא אוהב את האלמוניות. כשהוא בא לבקר אותי פעם באבו דיס, קבוצת גברים מודאגים עצרה אותנו ברחוב: "פרופסורית, פרופסורית! את בסדר? מה את עושה עם הגבר הזר הזה?" אבל בפלודירה, אומר מוחמד, אף אחד לא מציק לך, אף אחד לא שואל מי אתה, מה שם משפחתך, ומה אתה עושה כאן.

כשהוא לא משתפך על אמריקה, אני מנסה לשכנע אותו שדי, חאלאס, בוא נגמור כבר. לא בגלל שאני רוצה להתחתן עם "הבן דוד" שלי, אלא כי אני לא יכולה לחיות יותר במצב הביניים הזה.

לא, אומר מוחמד, עלינו לעבור לגור ביחד כשהוא יחזור לגדה המערבית, ולעזאזל עם המשפחה. רק כך הם יבינו שאנחנו רציניים ולא תהיה להם ברירה אלא לקבל את השידוך.

בפעם הבאה שאנחנו מדברים הוא נסוג. לגור ביחד רק יוסיף שמן למדורה ויפגע בשמי הטוב. ואז הוריו בחיים לא יקבלו את השידוך. ואנחנו לא יכולים להתחתן בלי ברכת משפחתו. זה מה שהוא באמת רוצה לעשות – להתחתן, ללדת ילדים, לבלות את חיינו ביחד.

שלוש לפנות בוקר ואני לא נרדמת. אני שולפת את הטלפון ויושבת בגינה. מחנה הפליטים דהיישה נשקף באופק ואורותיו מנצנצים כמו כוכבים. הרוח נושבת בין עצי הלימון, השקד והאפרסק. עלי הגפן מרשרשים על גפניהם.

אני זוכרת איך שכבתי בחצר דירתי בקריית היובל והקשבתי לרוח המסתרכת בין העלים. אני זוכרת איך קטפתי את פרי הפסיפלורה מהגפן, איך טעמתי יערה מהפרחים מצופי הטל בסמטה. אני זוכרת איך צעדתי במסלולים שירדו מקריית היובל לעין כרם ועצרתי לקטוף תאנים ושקדים ירוקים מהעצים.

אני לא יכולה לעזוב אף אחד מהמקומות. אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה להישאר.

אני מתקשרת למוחמד ואומרת לו שהשעה שלוש לפנות בוקר ואני לא נרדמת. אני מתארת לו את הנוף. זהו נוף שהוא מכיר היטב, אבל בכל זאת, אני מספרת לא שאני לא מצליחה להבחין איפה נגמרים הכוכבים ומתחילה דהיישה. אני מספרת לו על הרוח ואיך יש פה אותו הריח כמו בירושלים.

אני שואלת אותו מה אנחנו הולכים לעשות.

הוא אומר שלפעמים בחיים עלינו לעשות שינוי רדיקלי, תפנית בלתי צפויה. ואז הוא שואל: "מה דעתך לעבור לפלורידה?"

"אתה מתכוון לעזוב את העבודה שלי, סתם כך, וזהו?" אני עוצרת. המילים כל כך פשוטות ובכל זאת קשה לי להאמין. הרעיון נשמע אבסורדי. "לעבור לפלורידה?"

"כן". מוחמד כבר דיבר על כך עם אחיו. אחיו ישמח לארח אותנו עד שנסתדר.

"אמרת לו שיש לי חתול? כי אני לא באה בלי החתול שלי. אנחנו עסקת חבילה".

> מתל אביב לבית לחם, חלק ד': אירוסין בניו יורק

מאיה גוארניירי היא עיתונאית וסופרת. הכתבות שלה מתפרסמות בגופי תקשורת בינלאומיים שונים, כמו 972+, אל ג'זירה, גארדיאן, לה מונד דיפלומאטיק, ניו יורק טיימס, רום פור דיבייט, סוכנות החדשות ההומניטרית האו"ם, ונשיונל. היא מסקרת את הסכסוך ועובדים זרים ופליטים אפריקאים. המאמרים והסיפורים הקצרים שלה פורסמו בקניון ריביו, נראטיב, סלייט, ומקומות נוספים. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf