טרמינולוגיה של התנתקות: כתום זה השחור החדש
התנתקות. לא עקירה, לא גירוש ולא פינוי. כאילו שמאחורי המילה הזאת לא מסתתרים עשרת אלפים עקורים שנזרקו מבתיהם בשם התשוקה לקיום מנותק של מרחב מערבי במזרח התיכון. כאילו שאם יקפידו על המילה, הטראומה תימחק
כותב אורח: אלחי סלומון
בילדותי, כאשר נאבקתי להתאושש ממחלת הסרטן, הייתה בי תאווה בלתי רגילה לגזר. הייתי משביע את רעבוני בצנצנות זכוכית מלאות גזר מרוסק. עד שהייתי כתום. בחיי. כך מספרים. לחיי הסמיקו בכתום. עד היום לבי עולה על גדותיו לפרקים, כתום. דרכו של נפגע הטראומה, לימדו אותנו דומיניק לה-קפרה וג'.ל הרמן, לזהות בכל סביבותיו סימנים הנקשרים בתודעתו עם זכר המאורע הטראומטי. למעשה זו תודעתי, המתבוננת לפעמים דהומה, הלומה, כתומה, במאורע היסטורי אחד, יחיד, יפה וחלק, רגיש ונחוש.
התנתקות. לא עקירה, לא גירוש ולא פינוי. התנתקות. התכנסות. השתבללות. עצימות נמוכה, תמרון מערבולתי. סיכול ממוקד. טרמינולוגיה ישראלית נוצצת, מכבסת. התנתקות. המבנה הפונולוגי הפשוט והסדיר של בניין התפעל, הגמישות הרבה של הבניין בהבעת הדדיות, רפלקסיביות, סביל דקדוקי, וכן פעולות ממושכות, תהליכיות, חוזרות או תנודתיות. הסבילות המובהקת של בניין התפעל. התנתקות. סבילות אין סופית שיש בה התמשכות, התפעלות חוזרת וחוזרת חלילה, כאילו מאליו היה הדבר. לא פעלתי, אבל אפילו לא נפעלתי, עם מסגור מדויק יותר של כיוון הסבילות, עם השערה מסוימת בדבר נוכחות כלשהי הפועלת עליי.
התנתקות, מאליה, מתרחשת במרחב, מוקד הרעש לא ידוע, לא נחוץ, וכבר זה קורה, וכבר כולם בתוך זה, וכבר נובחים הרמקולים, במקלטי הטלוויזיה ובמכשירי הרדיו, ובמגאפון בידו של הקצין המפנה אותך מביתך, קצין בחיל האוויר, מן המרחב ההיי-טקי של התרבות הצה"לית והתרבות הישראלית, צולל עליך מאי-שם, מאיין אותך במשקפי-הטייסים שלו, באין-מבט שלו. אין מכה בקצה הכנף, ולא דמעה בזווית העין, כי מה לי ולזה, מאליו הכל, ובאמת, הצבא אינו בוחר את משימותיו.
> עשור להתנתקות: כך רתם שרון את השמאל למבצע נגד המדינה הפלסטינית
התנתקות (צילום: צה"ל CC BY-NC 2.0)
תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר במאמרם, "תעשיית התרבות: נאורות כהונאת המונים", מתארים כיצד הטכנולוגיה נהפכה בעידן ה(פוסט) מודרני לפסיכוטכניקה, לשיטה של תמרון בני אדם. המילה הפכה למסמן שרירותי, שקוף ומרוקן ממשמעות, ודווקא כך זכתה לכוח אלמותי. בהינתק הקשר המהותי עם מושאה נעשית המילה בלתי חדירה, ומקבלת לבסוף את העוצמה האלימה של השפה המאגית, קופאת לכלל נוסחה, נמסרת בנביחה. כל משמעות יתרה נמוגה ללא רחמים מן הביטוי. הדבר משמש, בין היתר, להגנה על נבזויות המתבצעות בשמה המפורש של המדינה.
הסיגנל המילולי, המקובע, האטום, מופץ מלמעלה, על ידי סוכני התרבות והתקשורת הזריזים במלאכתם, ומה שאתמול (2003) נאמר בכנס בהרצליה הופך באחת נחלת הכלל, מטבע לשון חד וחלק וחזק, נזיל וגמיש, המגולגל בפיות כולם, וכמו היו הדברים מאליהם, משכבר, ומה ראוי ונכון מכך, התנתקות, פנטזיה. הלקוח – העם – נרגש מן האפשרות לניוד והתנתקות, להתרת ההתקשרות, לשכוח במכה אחת מן העזתים ומבעלי הציציות. השפה החלולה, המונחים החמקנים והאטומים "מוענק להם כוח מחץ, עוצמה של משיכה ודחייה" (אדורנו והורקהיימר, שם). החזרה העיוורת על מלים נבחרות, והפצתן המהירה, מקיימת את העוצמה הטוטליטארית של המילה.
הדברים מגיעים אולי לביטוים המובהק, הקיצוני, השלם והיפה כמעט ובה בעת הגס והדוחה, בדמותו של הסוכן הראשי להחדרת הרוח הזו לצה"ל, תא"ל במיל' שמעון נווה, מי שהיה ראש המכון לתורת המערכה (המלת"ם) בראשית שנות האלפיים. מראשו המגולח ומאחורי משקפי השמש שלו, מראשו הפוקויאני-כביכול הקודח, שלו ושל חבר מרעיו, עלו ובאו תורות הלחימה שאינן לחימה, אלא רק "תמרון מערבולתי" מרוחף, מדומיין, פילוסופי, במחנות הפליטים בג'נין ובשכם למשל, אשר הותיר אחריו הרס וחורבן בממדים חדשים.
> שנה לצוק איתן: הרצועה קורסת אך העזתים לא רואים אלטרנטיבה לחמאס
פינוי ההתנחלות גני טל, תוכנית ההתנתקות, 2005 (דובר צה"ל)
מבחינת החיילים והמפקדים היה זה משחק מלחמה פוסט-מודרני, של "חישוף" ו"השתבללות" מבעד לקירות (הארץ, 23.10.07). במלחמת לבנון השנייה הקונספציה התפישתית הזו הייתה אחת הסיבות לכישלון. ב"התנתקות" היא צלחה מעל ומעבר. טורים טורים פלשו הרובוטים, בובות ממוכנות, אל היישובים, ובאחידות הדעה והתנועה והלבוש השחור יִיתרו כל התנגדות, בכוח המילה והפעולה הריקה, המונוטונית, הצבא אינו בורר לו את משימותיו ואין לך קצה חוט לגעת, להתקרב, לתפוס את מבט עינם הקפואה. סיפור קצר שקראתי, אשר נכתב בתוך הפינוי, רגע לפני הפינוי, מתאר מפגש עם מפקד הכוח המפנה. ברגע השיא נענה השוטר/הקצין לבקשה אחרונה של המגורש ומסיר את משקפי השמש הממותגים שלו. מאחורי המשקפיים אין עיניים. רק מצח חלק, הראש המגולח נטול מבט, מזיע ונחוש להשלים את משימתו.
עשרת אלפים עקורים יש, שלושת אלפים חמש מאות ילדים, דור שני ושלישי שנולדו וגדלו על האדמה הזאת, פשע נגד האנושות על פי כל דין של המשפט הבינלאומי, אשר "נותקו" מעזה רק בגלל זהותם האתנית, היהודית, מעשה מטורף בכל קנה מידה. אם חושבים על זה. אם חושבים על זה, כמובן.
התנתקות. ה-ת-נ-ת-ק-ו-ת. אני מגלגל את המילה הזו, את האותיות הללו, כשרשרת המסבחה, חרוז חרוז ואות אות על לשוני, בוחר בה ורק בה, רק היא תהלום את התפלצת המתועבת שהתרחשה בקיץ 2005. אני מבקש לחלל את המילה, לחולל אותה, להקים ממנה חיים, מן התפלצת התמוהה הזו של שיחֲדש אורווליאני כל-יכול, של רוח חילונית ומחולנת לאין קץ. ההתנתקות היא תמצית מזוקקת של התשוקה לקיום אטום ומנותק של מרחב מערבי לבן, כאן, במזרח התיכון. כאילו הייתה עזה אלג'יר של צרפת, שגר ושכח, פגע וברח, כאילו ג'נין, והיישובים גנים וכדים בשומרון הצפוני שהוחרבו אז, הינם הטרוטופיה מורחקת, ועפולה הסמוכה עד מאוד יכולה להיות עיר ישראלית, יושבת לבטח.
אדריכלי ההתנתקות הם גם הוגי המפעל המפואר של גדר ההפרדה (עיין ערך תא"ל עיבל גלעדי), מפעל מרהיב בעצם ומדוע לא בעצם אחוז הנרצחים ירד בעצם יש פחות הרוגים גם בעזה בעצם ובלבנון בעצם, ומתנחלים אין, ופלסטינים אין, ובא שלום על ישראל.
המעט שיכולתי לעשות היה לסרב פקודה. לשבת בכלא הצבאי, לצרוב קלות את המכונה המשומנת של ההתנתקות וההתמערבות. או היה זה כדי לשמור על שפיותי, על דעתי החופשית, להצביע על עירומו של המלך, בעוד המציאות סביבי כולה, כמעט, רואה בו מחלצות מפוארות.
ביָּמִית היו אלה סוכריות וקולה. נעלו אותי, בן השלוש, ואת אחי הקטן, בחדר האמבטיה, שלא נראה. החייל שבר את חלון האמבט ומבעד לו השליך עלינו סוכריות. הסוכריות הצבעוניות מתפזרות עם הרסיסים על רצפת חדר האמבט. אחר כך מקצה המסדרון, מבט אל המטבח, שם אימא שולפת מן הארון האסור בקבוק קולה, ומתיישבת עם החייל לשיחה אחרונה.
***
קיץ 2005
תבואו, נקבל את פניכם ממרחק, נדחה אתכם כנערות בתולות, נהיה עטופים בכתום המתנופף, הלב נרכן בְּיַרְכְּתֵי בתינו, בְּיַרְכְּתֵי בתינו יָנוּבוּ דגלים ישראלים רועדים בְּרַהַב האוויר והרוח, תבואו אלינו, נתאסף רזים מאחורי הגדרות ותבואו לרמוס אותנו בְּפִיוֹת הטרקטורים הפעורים בְּכַפּוֹת הדחפורים הפוערים לחייך אלינו מלוא השיניים, תבואו, תאכלו אותנו עם החול, עם האדמה, מה ננקוט, נעוף עם הקירות, נתפרק, איך תאהבו אותנו, על הרוח המלטפת
כך תהא השעה, כך יהא האור, האוויר והיום, השמש, בהירה וחלשה, שמים ריקים נמלאים מסוקים לא נראים, יפזרו עלינו כרוזים, רק אנחנו נתקלף ונתקפל. ניפול זה מזה זה מתוך זה מתוך פיכם
אתם תבואו ואנחנו רזים שְׁדוּפִים פָּרוֹת יוסף רֵיקוֹת רָזוֹת בְּחַלוֹמוֹת מדבריוֹת סינַי בפיתחת־רפיח ומצרים, תבואו שְמנות, הַניחו עלינו בטנכם הרכה, עגולה, מַשמינה. תבואו הקרב ייפתח הדגלים יתעופפו נהיה בְּלָבָן וכחול בְּכַתוֹם בָּכֹה נִבְכֵּה. אבל הוא ירכן אלינו, אלוהינו יצרח ישאג מרה, הרוחות תהיינה רחבות, עמודים של רוח. תבואו אלינו בְּכַפּוֹת ברזל אוכלות ענקיות, מלאוֹת מקום לארח אותנו, אתם אלה משכבר, ככה ימות המרחק בינינו, ככה יִרְסַק זכרוני
אלחי סלומון הוא דוקטורנט לספרות באוני' העברית. מתגורר במעלות תרשיחא
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
