newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חוק הלאום חשף שני בלופים: האחד – צפוי. השני – פחות

מספיק לקרוא את המאמרים של אהרון ברק כדי להבין  עומק הבלוף של ההתנגדות של הציונות הליברלית לחוק הלאום. אבל החוק הזה מאתגר גם את החזון שהמיעוט הפלסטיני בישראל מציג. הרי הוא, בניגוד לדרוזים, לא יכול לצעוק: אני ישראלי  

מאת:

הבלוף הראשון: חוק הלאום הוא סטייה מהמודל "יהודית ודמוקרטית"

ברשלנות או גאונות פוליטית (רק הזמן יגלה לנו) הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו, השושבין של מה שנקרא חוק הלאום, להפוך את ההיגד "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" להיגד בעייתי שמטלטל את החברה בישראל.

אודה ולא אבוש (ושאלוהים יסלח לי): אני מאלה שלא רואים כמעט שום חידוש משפטי בחוק הזה, בוודאי לא חידוש שמסביר את הטלטלה (המבורכת!) שאנו עדים לה בימים אלה. כבר כסטודנט לשנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית לימדו אותי, שבמודל "יהודית ודמוקרטית" הכוונה היא שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושבה הוא מפעיל ונהנה מזכות ייחודית להגדרה עצמית.

במאמר ידוע ומכונן שכותרתו "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" של השופט בדימוס אהרון ברק, הסממן הבלתי מעורער של הציונות הנתפסת (לפחות בעינה עצמה) כליברלית, גורס ברק בלשונו החדה ואבחנותיו הנחרצות, כי:

"'מדינה יהודית' היא אפוא מדינתו של העם היהודי; זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם, ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ גלויות הוא אחד מערכיה הבסיסיים. 'מדינה יהודית' היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית עברית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית".

ועוד:

"מדינה יהודית בהיבט הציוני היא מדינה ששפתה העיקרית היא עברית, שתרבותה היא יהודית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי… מדינה יהודית בהיבט הציוני היא מדינה ש'התקווה' הוא המנונה הלאומי והדגל הכחול-לבן הוא דגלה".

היה שם עוד לפני חוק הלאום. אהרון ברק (מארק ישראל סלם/ פלאש90)

היה שם עוד לפני חוק הלאום. אהרון ברק (מארק ישראל סלם/ פלאש90)

עינינו הקוראות, הפסקאות שכתב ברק כוללות את רוב מה שהפכו להיות סעיפי חוק הלאום. אפילו לסעיף 7, שכותרתו "התיישבות יהודית" ונחשב לסעיף הכי בעייתי בחוק הלאום ולפיו "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה" ברק מצא מקום בפרשנותו ליהדות המדינה:

"'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".

וגם:

"מדינה יהודית בהיבט הציוני היא מדינה הגואלת את אדמות המדינה להתיישבות יהודית".

כלומר, מדינה יהודית לא רק מתיישבת באדמות – מושג הטעון בקונוטציות קולוניאליות כבדות מאוד – אלא היא גם גואלת אותן תוך כדי באופן המזריק משמעויות דתיות-תיאולוגיות כבדות לאותה פעולה.

ככל שאהרון ברק מייצג את הציונות הליברלית של בית המשפט העליון או את מה שנקרא במחוזותינו השמאל הציוני, הרי שאפשר להגיד בבטחה שחוק הלאום הוא פרי חלציו של בית המשפט העליון ושל השמל הציוני הליברלי. חוק הלאום הכריז על מה שכבר הוכרז.

אז האם מדובר בצביעות המאפיינת חלקים נכבדים בשמאל הציוני? האם מדובר באבולוציה מהפכנית של הבנת הציונות בקרב השמאל או השמאל-מרכז הציוני ואף בחלקים הרחבים יותר בקרב החברה היהודית-ישראלית? האם מדובר בכעס מוסווה על נתניהו שחשף את הציונות הליברלית במערומיה, או /ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר שאנחנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, טרם הבנו?

הבלוף השני: לערבים הפלסטינים אין אלטרנטיבה אמתית לחוק הלאום

הערה אזהרה והתנצלות מראש: לחלק מאחיי הפלסטינים אזרחי ישראל תכאב הבטן או חלילה יתנפח וריד במצח עם קריאת שורות אלה. אז אני מגיש את התנצלותי מראש ואצדיק את הכתוב כאן כבן מודאג של האומה הפלסטינית המבקש, בצניעות וביראת כבוד והערכה לכל הפועלים לטובת עמנו, "לסדר את הקלפים" שלנו לטובתנו.

הטענה כי חוק הלאום סוטה באופן משמעותי מהמודל "יהודית ודמוקרטית", שהוחל כאן עד לכינון אותו חוק, אינה הבלוף היחיד שנחשף; חוק הלאום חשף עוד בלוף, והוא העובדה שלפלסטינים אזרחי ישראל אין באמת אלטרנטיבה שבאמצעותה הם יכולים לגייס כוחות למאבק נגד חוק הלאום עד להחלפתו.

בקיצור נמרץ, חוק הלאום היהודי מעגן את מה שידוע בעולמות הידע הרלוונטיים כמודל אתנוקרטי של מדינת לאום (יש כאלה שטוענים אפילו שישראל אינה בכלל מדינת לאום). מודל זה הוא חריג די בולט בנוף העמים, הואיל ואינו מבוסס על חפיפה בין אזרחות לבין לאומיות.

לאור זאת, ניטש בישראל זה כבר שנים פולמוס פוליטי, ציבורי ואקדמי לגבי השאלה אם מודל כזה יכול לדור בכפיפה אחת עם עקרונות הדמוקרטיה. כידוע, הפלסטינים הערבים מציעים לתקן את המודל "יהודית ודמוקרטית" בכמה דרכים חלופיות: כינון "מדינת כל אזרחיה", הצעה המזוהה, בצדק או שלא, עם בל"ד ועם מייסדה עזמי בשארה, או מדינה דו-לאומית סימטרית (או סימטרית חלקית), שתפעל כדמוקרטיה הסדרית.

"הדרישה הפלסטינית לכינון מדינת כל אזרחיה או להקמת מדינה דו-לאומית על כל גרסאותיה עוברת בשלוש תחנות קריטיות: הראשונה: הסכמה על כינון לאום ישראלי; השנייה, השלמה עם זהות היברדית ישראלית- פלסטינית; והשלישית, כינון פרופיל קולקטיבי רגשי והכרתי שיתאים למציאות החדשה. בקיצור, להתחיל להרגיש ולהתנהג כישראלים, ומעל הכול להתכונן להגיד – אני ישראלי"!

אינני טוען שכל האלטרנטיבות שמציעה האליטה הערבית-פלסטינית הן זהות לחלוטין, אבל הן בהחלט דומות. הן דומות בגלל שכולן מבקשות שוויון לאומי-קולקטיבי (בין אם במדינה דו-לאומית סימטרית או לאו) לצד שוויון אזרחי-פרטני. למעשה הפלסטינים בישראל מבקשים שותפות בבעלות על המדינה באופן שישקף את זהותם האתנו-לאומית, להבדיל מקבוצות אתניות שלרוב דורשות "רק" שוויון.

אולם – וכאן מתגלה הבלוף – מדינת כל אזרחיה או דמוקרטיה הסדרית או כל מודל מוצע אחר המבקש לעשות נורמליזציה לישראל ומכיר ב"ישראלים" כגוף אזרחי ריבוני – כרוכים בהכרח במעבר למדינת לאום ישראלית.

מדינת כל אזרחיה אמורה להיות עיוורת למרכיביה התרבותיים. לפי זה מודל זה ישראל תהפוך להיות ישראלית, ולא יהודית, כמו שצרפת היא צרפתית וספרד היא ספרדית. כך שהזהות התרבותית היחידה שתוכר במדינה היא זהות ישראלית. אבל מודל כזה קשה מאוד ליישום כאשר בישראל מתקיימות שתי קבוצות תרבותיות נבדלות לשונית ותרבותית, מה עוד שאחת מהן היא קבוצה ילידית וגם לאומית שאינה מעוניינת לפשוט את זהותה.

משכך, קל יותר להצדיק, לפחות מבחינה תיאורטית, את הצורך במדינה דו-לאומית סימטרית שבה המדינה מכירה בקבוצות התרבותיות השונות, אבל לא מחויבת לאף אחת מהן. במקרה הזה, לשתי הקבוצות יהיה כוח שווה בניהול המדינה ומערכת היחסים ביניהם תנוהל באמצעות דמוקרטיה הסדרית-קונסנסואלית. פתרון אפשרי נוסף טמון בדו-לאומית א-סימטרית, כלומר הכרה בשתי קבוצות לאומיות, אבל מתן כוח עודף לקבוצת הרוב בניהול המדינה. זה יקרה אם הקבוצה הפלסטינית תבקש, לדוגמה, "רק" אוטונומיה תרבותית.

אחד חשף בלוף, והשני מציע פתרון בלתי ישים. נתניהו ועודה בכנסת בעת דיון על "חוק ההסדרה " בכנסת (הדס פרוש/ פלאש90)

אחד חשף בלוף, והשני מציע פתרון בלתי ישים. נתניהו ועודה בעת דיון על "חוק ההסדרה " בכנסת (הדס פרוש/ פלאש90)

ברור שהערבים מעדיפים את אופציית המדינה הדו-לאומית ואף מוכנים להסתפק בדו-לאומיות א-סימטרית. אלא שגם אופציה זו כרוכה בכינון לאום ישראלי, שיאגד את שני הלאומים שיזכו להכרה. בפתרון שכזה, הפלסטינים יידרשו קודם כל להסכים מראש לכינון מדינה "ישראלית" מבחינה משפטית ופוליטית, וגם יתבקשו לפתח זהות היברידית ישראלית-פלסטינית. מבחינה הכרתית, רגשית, ותרבותית הם יהיו ל"ישראלים פלסטינים" מול קבוצת רוב של ישראלים יהודים. הם יצטרכו להסכים להפוך לקולקטיב הדומה לקוויבקים בקנדה או לקטלונים בספרד – דוגמאה למיעוטים לאומים מוכרים החיים תחת "זהות גג" לאומית מאגדת.

בקיצור, הדרישה הפלסטינית לכינון מדינת כל אזרחיה או להקמת מדינה דו-לאומית על כל גרסאותיה עוברת בשלוש תחנות קריטיות. הראשונה: הסכמה על כינון לאום ישראלי; השנייה, השלמה עם זהות היברדית ישראלית – פלסטינית; והשלישית, כינון פרופיל קולקטיבי רגשי והכרתי שיתאים למציאות החדשה. בקיצור, להתחיל להרגיש ולהתנהג כישראלים, ומעל הכול להתכונן להגיד – אני ישראלי!

האם מישהו מנושאי הדגל של מדינת כל אזרחיה, של הדמוקרטיה ההסדרית או של המדינה הדו-לאומית מוכן לעבור בשלוש התחנות האלה? האם יש בנמצא אפילו מנהיג אחד שמוכן למחות נגד חוק הלאום על יסוד הטענה – שמשמיעים לדוגמה הערבים הדרוזים וחלק מהשמאל הציוני – שהחוק הזה מפריע לכינונה של מדינה "ישראלית", מדינה שבה המיעוט הפלסטיני יהפוך או יהיה מוכן להפוך לפלסטיני ישראלי, על כל הנגזר מכך?

התשובה היא שלילית, משום שהלאום "הישראלי" לא נתפס בעיני הפלסטינים כלאום "נייטרלי". בעיני הפלסטינים, הלאום "הישראלי" שזור עד לנימיו הדקים ביותר בתוך הציונות שקמה על הריסות העם הפלסטיני, אותה תנועה שעדיין מונעת מהפלסטינים כבוד ועצמאות לאומית. לכן ההתנגדות הרגשית, האידיאולוגית וההכרתית של הפלסטינים לפתח זהות "ישראלית פלסטינית" צריכה להיות מובנת לחלוטין.

בקיצור, ההתנגדות של הפלסטינים לחוק הלאום מוצדקת לחלוטין. היא איננה בלוף. הבלוף הוא העובדה שהאליטה הפלסטינית מציעה פתרון שהיא לא רוצה ולא יכולה ליישם.

אין בשום פנים ואופן סימטריה בין שני הבלופים. הראשון, בלוף המדינה "היהודית הדמוקרטית" הוא אחיזת עיניים. השני, זה הנוגע למיעוט הפלסטיני, הוא תוצר לוואי של הייחוד של הפלסטינים כמיעוט במלכוד בין מדינתו לבין שארית עמו החי תחת הכיבוש הישראלי. אבל אם אני צודק, הרי שהגיע הזמן לחשוב על פתרון שלישי: לא מדינת הלאום היהודי (המודל החד-לאומי) ולא מדינת הלאום "הישראלי" (המודל הדו-לאומי לסוגיו). אנחנו חייבים לעשות את זה כדי שנוכל להיות חזקים ואפקטיביים בהתנגדות שלנו לחוק הלאום הגזעני.

בינתיים, תודה לנתניהו ולחוק הלאום שלו שחשפו שני בלופים במכה אחת.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf