התרגיל הנבזי של המדינה למחיקת המצביעים הבדואים

מדינת ישראל באה על התושבים הערבים כאן כמו סופת טורנדו: מפזרת אותם לכל עבר באבחה, באלימות, ממיטה חורבן. יותר מ-700 אלף איש, יותר ממחצית האוכלוסייה הפלסטינית בשעתה, הפכו לפליטים שישראל סגרה בפניהם את שעריה, את השערים לביתם.

כך מתחיל תהליך המחיקה. אחרי ששקע האבק, הצליחו חלקם להישאר על אדמתם, אבל תהליך המחיקה המשיך: מהעקורים הפנימיים דרך תת-הפיתוח של הישובים הערביים ששרדו את הנכבה והפקעת הרוב המוחלט של אדמותיהם, המדינה מבהירה להם בכל יום שאינם רצויים פה. שהם בבחינת נסבלים.

אחת הנבזיות שבדרכי המחיקה היא סוגיית הכפרים הלא מוכרים בנגב. פשוטה כשם שהיא נבזית: המדינה פשוט מסרבת להכיר בעשרות ישובים, שהיו קיימים לפני שהיא כפתה את עצמה עליהם. לא מכירה. לא מכירה בילדים שלהם שצריכים גישה לבתי ספר, לא מכירה במבוגרים שלהם שצריכים מים זורמים, חשמל וכביש. היא לא מכירה גם בזכות האזרחית שלהם להצביע בבחירות.

אם הכפר לא מוכר, ברור שהמדינה גם לא רואה לעצמה חובה להציב בו קלפי. אם התושבים לא מוכרים, גם הקול הפוליטי שלהם לא מוכר. לא רלוונטי. לא מאוד מתוחכם, אבל מאוד אפקטיבי. בכפרים האלה יש עשרות אלפי מצביעים פוטנציאליים שאין להם גישה לקלפיות. הערבים האלה לא נוהרים לקלפיות, כי אין להם קלפי לנהור אליה. וכשארגון זזים רוצה לקחת על עצמו את מה שהמדינה היתה אמורה לעשות, כלומר להנגיש להם את אפשרות ההגעה לקלפיות המרוחקות לעתים עשרות קילומטרים מביתם, מפלגת השלטון עותרת לוועדת הבחירות, ו-ועדת הבחירות מקבלת את העתירה.

הנה כמה דוגמאות מתוך תשובת ארגון זזים לעתירת הליכוד:

מהיישוב ביר הדאג' עד לקלפי בשגב שלום: הליכה של 2 ק"מ, שלאחריה יש להחליף 2 אוטובוסים לכל כיוון. כולל המתנה לאוטובוסים, מדובר בזמן הגעה משוער של שעתיים לקלפי ועוד שעתיים חזרה.

מהיישוב סוואווין עד לקלפי בשגב שלום: הליכה של 6 ק"מ, ולחלופין נסיעה בשני אוטובוסים והליכה רגלית. זמן הגעה משוער של שעה וחצי לכל כיוון. מאותו יישוב לקלפי בחורה: הליכה של כ-2 ק"מ, ולאחר מכן נסיעה בשני אוטובוסים. כולל המתנה, זמן הגעה משוער של שעתיים לכל כיוון.

מהיישוב רכמה עד לקלפי בשגב שלום: הליכה של כ-2 ק"מ ולאחר מכן נסיעה של שעה בשני אוטובוסים.

מהיישוב חרבת אלוטאן לקלפי בחורה: הליכה של 3 ק"מ עד לתחנת האוטובוס (כביש 31), ולאחר מכן נסיעה בשני אוטובוסים והליכה רגלית מהתחנה. זמן הגעה משוער של  כשעה וחצי לכל כיוון.

מאותו יישוב לקלפי באבו תלול: הליכה של כ-3 ק"מ לכביש 31 ולאחר מכן נסיעה של שעה בשני אוטובוסים, סך הכל כשעתיים לכל כיוון.

מאלזרנוק לקלפי באבו תלול: הליכה של כ-3 ק"מ.

זאת כמובן איננה הפעם הראשונה שבה הממסד מתגייס למנוע את אפשרות ההצבעה של תושבי הכפרים הלא מוכרים: בבחירות 2015 השופט אליהו ביתן, יו"ר ועדת בחירות האזורית בבאר שבע, דחה את בקשת ארגון עדאלה להנגיש קלפיות לתושבי הדרום הבדואים המתגוררים בכפרים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב בטענה המדהימה לפיה על פי "נתונים לא רשמיים" שקיבל, נשים ממשפחה אחת לא ייסעו באותה הסעה עם גברים ממשפחות אחרות, ולכן אין תועלת בהסעות מרוכזות מהכפרים הבלתי מוכרים. עד כדי כך מגיעה הציניות.

הנה מהלך המחיקה בתעלול טאוטולוגי פשוט ולפיו אתה לא מוכר כי אני לא מכיר בך, ואם אתה לא קיים, אז איך נשים לך קלפיות. מפלגת השלטון. הרשות השופטת. לשון משפטית. הכל מגויס למחיקה הנבזית הזו.

איך נלחמים במחיקה? על ידי מאבק להכרה. הכרה. זה מה שדורשת הרשימה המשותפת במובן העמוק ביותר. הכרה באנשים הקונקרטיים שהמדינה מוחקת, הכרה בזהות הקולקטיבית שהיא דורסת. יש למחיקה הזו נגיעה גם לציבורים יהודיים, כי בשם אותה בריונות של הנדסת המרחב המדינה התעמרה וממשיכה להתעמר גם בקבוצות יהודיות לא מעטות, אבל שורש המחיקה הוא ביחס לאזרחים הערבים. ובזה יש לנו חובה מוסרית להילחם.

פתק לרשימה המשותפת הוא קול למלחמה במחיקה. קול להכרה. את החוב המוסרי שיש לנו כלפי אלה שהמדינה היהודית מוחקת ייקח שנים רבות לפרוע, אם בכלל. אבל הוא קיים ותופח. לא נוכל להמשיך להתעלם ממנו לעד.