המלצה נכונה? למשותפת עדיף להיות באופוזיציה לממשלה בראשות גנץ

נתחיל מהסוף: סברתי כי ראוי לרשימה המשותפת להמליץ על יו"ר כחול לבן, בני גנץ, לראשות הממשלה. וזאת אינה הכרעה פשוטה כלל וכלל. אין מדובר סתם בדיון פוליטי או בוויכוח עקרוני. מעט זרות וריחוק הם דברים שלעתים אולי נחוצים ביחסים שבין עם לבין מוסדותיה של מדינה שקמה על חורבותיו וממשיכה בדרכה לכבוש ולנשל. לכן, עקרונית, יש סיבות לא לעשות את זה.

אמנם גנץ נשמע יותר שקול, פחות מסית ולא מסובך בפלילים כמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ייתכן שגם חשובים לו כמה ערכים ישנים, כמו שלטון החוק וחופש העיתונות. אולם ישראל הדמוקרטית הישנה הזאת היא זו שגרמה את מרב הסבל לפלסטינים, ובחסותה נעשו כל ההפקעות, הגירוש והמשטר הצבאי. אנחנו גם לא שוכחים שאירועי אוקטובר 2000 התרחשו בזמן ממשלת שמאל דמוקרטית לכאורה.

אבל אין לי רצון לחזור על סיפור מוכר וישן זה, שכן אין מנוס מלהתמודד עם המציאות של היום ועם הצורך להכריע כרגע. בכל זאת, לא אכחיש כי גנץ יכול להיות יותר קשוב לציבור הערבי ולדרישותיו. זה אולי אחד השיקולים בהכרעה שלי, אבל זה אינו השיקול המרכזי כלל וכלל.

השיקול המרכזי הוא שאני רוצה ומעוניין לסיים את כהונתו של גנץ בתור ראש האופוזיציה. הורדת גנץ מתפקידו כראש אופוזיציה משמאל לנתניהו אינה פחות חשובה מהדחת נתניהו מתפקיד ראש הממשלה. אם ניתן להשיג את שתי המטרות הללו במכה אחת, מה טוב. כל עוד הפוליטיקה נעה בין נתניהו לבין גנץ, הקול האופוזיציוני מתנקז לשאלת הסיגרים והשמפניה.

איני מזלזל בשאלת שלטון החוק ובחשדות הפליליים נגד נתניהו, אבל הם לא נראים לי מספיק חשובים ומהותיים, בפרט כאשר הם מרחיקים את כל השאלות האחרות. המרווח הצר שבין נתניהו לבין גנץ חנק וחונק את הפוליטיקה בישראל, מייצר דלות רעיונית ופוליטית שאין כמותה – ומונע דיון עקרוני בסוגיות החשובות לעתיד שני העמים כאן.

אין אופציה למשותפת מלבד להיות באופוזיציה. אין מצב אחר מבחינת המדיניות והמציאות המפלגתית. לא קואליציה, וגם לא גוש חוסם. השאלה היחידה היא להיות אופוזיציה למי: לממשלת נתניהו או לממשלת גנץ? ואני מעדיף להיות אופוזיציה לממשלת גנץ, כדי שהרשימה המשותפת תחזור להיות רלוונטית מבחינה רעיונית ופוליטית, וכדי שתוכל להציע פרוגרמה חלופית לדיון הרדוד שמתנהל כאן – כאילו אין כיבוש ואין התנחלויות ואין אפרטהייד זוחל.

כל עוד גנץ באופוזיציה, הפוליטיקה שרויה בתרדמת, והאישי גובר על הרעיוני. אני רוצה שגנץ יילך להיות ראש ממשלה, כדי שלא יהיה מצב שהמשותפת, יחד עם האוזנר ויעלון, יהיו אופוזיציה משמאל לנתניהו. כדי שהייחוד הפוליטי והרעיוני של המשותפת יבוא לידי ביטוי ויחודד.

החזרה של המשותפת אל השיח הפוליטי אינה חזרה אל הקואליציה. זו חזרה ליכולת להציע אופוזיציה אמיתית, עם יכולת להציע אלטרנטיבה ארוכת טווח לשני העמים. זהו תפקיד שהיא חייבת למלא, הן כלפי העם הפלסטיני, והן כלפי היהודים החיים כאן: להחזיר את המודחק ולשים אותו על השולחן, ולדבר על כל הדברים שהישראלים רוצים להסתיר.

יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, צדק כשאמר שאנו רוצים להשפיע על מה שקורה כאן בארץ. אבל הוא טעה כשסבר שהשפעה משמעותה להיות בקואליציה ולהשפיע רק על הממשלה כחלק ממנה. על עודה להתפכח ממה שנראה לי סוג של אשליה. ההשפעה האמיתית הנדרשת היא זו שיש בה כדי לעצב את התודעה ולשאול את השאלות שאף מפלגה אחרת לא מוכנה לשאול. מקומנו בתוך הכנסת – אבל לא בממשלה וגם מחוץ להגמוניה. מהמקום הזה אנו יוצקים תוכן ומשמעות חדשה במוסד שנקרא "כנסת", ומרחיבים את שדה הלגיטימיות והשיח על מה שניתן לומר, לחשוב – ולחלום.

ד"ר ראיף זריק הוא מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו, מנהל אקדמי שותף במרכז מינרבה באוניברסיטת תל-אביב וחוקר בכיר במכון ון ליר