הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ודיכוי נשים

כותב אורח: מתן קמינר

מי שעקב אחר המשבר ההומניטרי והצבאי בצפון עיראק בשבועות האחרונים אולי מצא את עצמו תוהה מדוע אלפי הכורדים היזידים שהיו נצורים על הר סינג׳אר פונו לא לאוטונומיה הכורדית של צפון עיראק אלא דווקא לצפון-מזרח סוריה.

התשובה, שאינה מובלטת בתקשורת הבין-לאומית או הישראלית, היא שהכוחות המזוינים של האוטונומיה הכורדית בעיראק, הפשמרגה, נסוגו בבהלה מפני הנשק האמריקאי החדש שבזזו לוחמי דאע״ש במוסול, ומי שעמדו בפרץ ונלחמו עד שפרצו דרך אל ההר הן “יחידות ההגנה העממית", הגרילה הכורדית שמושלת באותה פינה של סוריה.

היחידות הן למעשה הזרוע הפעילה בסוריה (ועכשיו בעיראק) של המחתרת הכורדית-תורכית הוותיקה, מפלגת פועלי כורדיסטאן, או פק"ק. קבוצת הגרילה, שמגייסת כוחות מתוך האוכלוסייה האזרחית (לרוב כורדית אך גם ערבית), מושלות בשנתיים האחרונות בחלק הצפון-מזרחי של סוריה, שהוא החלק המערבי (״רוג׳אווה״) של כורדיסטאן.

על אף השיוך האתני הכורדי והברית הטקטית שנרקמה ביניהן בשבועות האחרונים, רב המפריד על המשותף בין הפשמרגה לבין הפק״ק, שאף נלחמו זו בזו במסגרת מלחמת האזרחים הכורדית של סוף שנות ה-90. האוטונומיה הכורדית בעיראק, המתבססת על מבני כוח חמולתיים מסורתיים, היא בעלת ברית קרובה של ארצות הברית ושל תורכיה, בעוד שהפק״ק בילתה את עשרים שנותיה הראשונות במאבק בתורכיה ובפטרונית האימפריאלית האמריקאית שלה.

כמו כן, אם במהלך העשור האחרון הקהתה השלווה היחסית של צפון עיראק את מוכנותם לקרב של חיילי הפשמרגה, באותו הזמן אלפי לוחמי ולוחמות הפק״ק המשיכו להיאבק בכוח מזוין להגנתם של הכורדים בתורכיה ובסוריה – כשבאחרונה הם מנהלים במשך שנתיים מלחמה דו-חזיתית מול משטר אסד והארגונים האסלאמיסטיים.

> "פליטים יזידים הסתערו על מסוק הסיוע. בקושי יכולנו לנחות"

עם ללא ארץ

מה שמעניין במיוחד בפק״ק אינו מיקומה הטקטי או ניסיונה הקרבי, אלא האידיאולוגיה הייחודית שלה והמבנה הארגוני המותאם אליה. פק״ק החלה את דרכה כתנועת שחרור לאומי מרקסיסטית-מאואיסטית, שחתרה להקמת מדינת לאום סוציאליסטית עבור העם הכורדי נטול המדינה. אולם עם התמשכותה של מלחמת ההתשה מול שלטונות תורכיה, התמוטטות ברית המועצות ונפילתו ב-1999 של מנהיג המחתרת עבדאללה אוג׳לאן בשבי התורכי (בעזרת המוסד, על פי השמועה), החלה בתנועה תהליך של חיפוש אחר מוצא מהפוליטיקה הלאומית הצרה.

העם הכורדי – בדומה ליהודים, לפלסטינים, לארמנים ולעמים אחרים שמוצאם מן המזרח התיכון – פזור על פני מדינות רבות, במחוזות ״מולדתו״ ההיסטורית וגם הרחק ממנה. במצב כזה, הבינו בפק״ק, הקמה של מדינת לאום על חלק מהשטח עלולה להמיט אסון על בני העם שאינם חיים בשטחה. מה יעשו עם הקמת כורדיסטאן החופשית מיליון הכורדים שחיים באיסטנבול, שלא לדבר על אלו שחיים בגרמניה? יגורשו, יעקרו מרצון, או שמא יישארו במקומם, נטולי זכויות אזרח?

הבנה זו היא שהובילה את פק״ק להחליף את הדרישה לעצמאות לאומית בדרישה לאוטונומיה (לא ״תרבותית״ בלבד). ב-2002 עלתה לשלטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" של ארדואן והחליפה את "מפלגת העם הרפובליקאית", המפלגה הלאומנית-חילונית-מיליטריסטית שהחזיקה במושכות השלטון מאז ימי אתאתורכ. הגישה החדשה של הפק״ק, יחד עם עוינותו של השלטון האסלאמיסטי החדש לצבא, אפשרו את תחילתו של תהליך שלום, שמתנהל, עם זאת, בעצלתיים ותוך כדי מלחמת התשה בעצימות נמוכה בכורדיסטאן התורכית (דרום-מזרח תורכיה).

השינוי האידיאולוגי שעבר על הפק״ק בא לידי ביטוי ב״הכרזת הקונפדרליזם הדמוקרטי״ שפרסם המנהיג הכלוא אוג׳לאן ב-2005. בהכרזה מפורטת תכנית לממשל עצמי של הקהילות בכל חלק אפשרי של כורדיסטאן, שבה יחול ״החוק הכורדי״ לצד חוק מדינת הלאום הרלוונטית – סוריה, עיראק, תורכיה או איראן.

מאז ההכרזה של 2005, השמאל הכורדי בתורכיה – ובראשו ״מפלגת המחוזות הדמוקרטיים״, הקשורה לפק”ק, מנסה ליצור חזיתות משותפות עם פעילי שמאל תורכים, עם כוחות פמניסטיים ולהט”ביים, ולאחרונה גם עם גרעין המפגינים מפארק גזי. בתחילת השנה התאחדה מפלגת המחוזות עם מפלגת השמאל התורכית, ״המפלגה הדמוקרטית של העמים״, והשתיים הריצו מועמד משותף לנשיאות, שהגיע למקום השלישי עם כ-10 אחוז מהקולות.

 > מי הם אנשי המדינה האסלאמית ודאע"ש ומה הם רוצים?

לוחמות פמיניסטיות

ההכרזה של 2005 מדגישה את מחויבותה המתמשכת של הפק״ק לעידודו של ממשל דמוקרטי מקומי ולמאבק לשחרור האישה. מחויבות זו מבדילה את הפק״ק במובהק מכל שאר התנועות הדתיות, הלאומיות והאתניות הפעילות במזרח התיכון כיום.

החברה הכורדית, כמו שאר חברות המזרח התיכון, נושאת מטען פטריארכלי עתיק; בכורדיסטאן, כמו בשאר האזור, נשים הן הקבוצה המדוכאת ביותר, במשך הזמן הארוך ביותר. נשים מהוות כ-30 אחוז מהכוח הלוחם בפק״ק ומיוצגות בשיעור דומה גם בדרגי הפיקוד הגבוהים ביותר. בהינתן שהן הלאומנות המיליטריסטית והן הפונדמנטליזם האסלאמי שואפים, בדרכים שונות, להעמיק את דיכוין של הנשים – בכלל לא מפתיע שמרגע שפתחה פק״ק את דלתותיה בפני צעירות האזור, לא חסרות מתנדבות לשורות הלוחמה בתנועה.

ההאפלה התקשורתית שבגינה רובנו לא שמענו מעולם על הפק״ק היא הצד החמור פחות של הבידוד הבין-לאומי שנכפה על התנועה בשל התנגשותה עם תורכיה. בארצות הברית ובאירופה פק״ק מוגדרת עדיין כ״ארגון טרור״, על אף שזה עשור ויותר לא נרשמו טענות על פגיעה באזרחים מצדה, ובשל הגדרה זו נמנעים צבאות המערב ובעלי בריתם באזור מלתאם את פעולותיהם עם המחתרת הכורדית, שלא לדבר על סיוע צבאי – הזורם לידי כוחות הפשמרגה היעילים הרבה פחות.

פעילי הפק״ק ובעלי בריתם במדינות המערב אינם מבקשים סיוע, וודאי שאינם מעוניינים בפלישה חוזרת של כוחות קרקע מערביים לאזורים בהם הם פעילים; הם אינם מתנגדים כמובן לתקיפות מן האוויר על דאע״ש, אך הם דורשים להסיר מעליהם את חרם ה״טרור״ המגוחך ולהטיל סנקציות חמורות על סעודיה ותורכיה, המחמשות לטענתם את דאע״ש.

 > בין אלימות גואה לנפט שנעלם: ממשלה חדשה-ישנה בעיראק

אנחנו והפק"ק

אחת האירוניות העצובות של השמאל בישראל היא שתמיכה שלנו במטרות ראויות במזרח התיכון בכלל עלולה לעשות להן שירות דוב ולאפשר לאויביהן להאשים אותן בשיתוף פעולה עם ישראל. לפיכך לא ברור אם בטווח הקצר השמאל הישראלי יכול לעשות משהו כדי לתמוך בפק״ק. יחד עם זאת, כדאי להיות מודעים לקיומה; יותר משאנחנו יכולים לעזור לה, אולי המפלגה הכורדית יכולה לעזור לנו בכך שתעניק לנו כמה ניצוצות של תקווה.

לסיכום, הנה כמה נקודות למחשבה על האזור, ועל המצב הישראלי-פלסטיני, בעקבות האתגר שמציבה לנו הפק״ק:

1. פק״ק דוחה את ההנחה שזכות ההגדרה העצמית של העמים חייבת לבוא לידי ביטוי במסגרת מדינת לאום. מדינות הלאום במזרח התיכון כושלות אחת אחת, והפק״ק מציעה מודל של ריבונויות חופפות על בסיס שלטון עצמי מקומי. האם כיוון כזה יכול לעבוד גם בישראל-פלסטין?

2. הפק״ק היא תנועה לא-לאומנית של עם ללא מדינה, ותנועה לא-דתית של עם שבניו ובנותיו משתייכים לדתות שונות (סונים, שיעים, יזידים, יהודים ונוצרים). העם הפלסטיני דומה לעם הכורדי בשני ההיבטים הללו. האם דווקא העמים ללא מדינות יכולים להוות חוד חנית לעתיד טוב יותר? האם הפק״ק מצביעה על מוצא מהכיתתיות הדתית שהפכה למובנת מאליה באזור בשנים האחרונות?

3. הפק״ק היא תנועה פמיניסטית המחמשת נשים ומקדמת אותן לעמדות הנהגה. נשים הן הקבוצה הגדולה ביותר, הסובלת מהדיכוי הרב ביותר במשך הזמן הרב ביותר במזרח התיכון. לאור הצלחת המודל הזה, האם יש מקום לבחון מחדש את האוריינטציה הפציפיסיטית המובנת מאליה של התנועה הפמיניסטית במערב? האם אנחנו מסוגלים לדמיין תנועה מהפכנית מזרח-תיכונית שהיא פמיניסטית קודם כל, וסוציאליסטית, אנטי-פונדמנטליסטית ואקולוגית כפועל יוצא מכל אלה?

להרחבה: "הכרזת הקונפדרליזם הדמוקרטי" של עבדאללה אג'אלאן באתר "העוקץ"

מתן קמינר הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ופעיל פוליטי. הכותב מודה ליוסי ברטל על הערותיו המחכימות, ומציין שהדעות והטעויות בטקסט הן שלו בלבד.