במקום תיירי אירוויזיון, פלסטינים מהגדה הצטלמו על רקע יפו

במה שהפך כבר למסורת בעיד אל-פיטר, החג המסיים את חודש הרמדאן, אלפי פלסטינים מהגדה המערבית וממזרח ירושלים הגיעו ביום שישי האחרון לחוף הים בין תל אביב ליפו, במקום שבו עמדה שכונת מנשייה לפני 1948. בימים רגילים רק מי שמקבל אישור עבודה או אישור הומניטארי יכול להיכנס לישראל. בימי החג, עשרות אלפים פלסטינים זכו לאישורי כניסה זמניים.

עימאד, בן 35 מקלקיליה, סיפר שזו הפעם הראשונה שקיבל אישור לרגל החג. "לא הייתי בים מאז שהייתי ילד", אמר. פגשתי אותו ואת וחבריו כשהם יושבים על מסגרת ענקית, שהוצבה לרגל האירוויזיון על הטיילת ליד פארק צ׳ארלס קלור. רק לפני חודש הצטלמו בתוכה תיירים על רקע יפו. עכשיו את מקום התיירים מחו"ל, תפסו פלסטינים מהגדה המערבית וממזרח ירושלים. לישראלים שרצו לפגוש פלסטינים מהגדה, בלי ללכת להפגנות או לסיורים בשטחים, סיבוב קצר בים היה יכול לזמן אין ספור שיחות.

"קלקיליה נמצאת רק חצי שעה נסיעה מכאן", אמר עימאד, "אבל זה עולם אחר". לדבריו, רק גברים נשואים קיבלו אישור להיכנס לישראל בחג. אחרים הסבירו שהעובדה שהם מחזיקים אישור עבודה בישראל הקלה על קבלת האישור. כל מי ששוחחתי איתו הביע תקווה שיום אחד הזכות לנוע בחופשיות לא תהיה רק שמורה לימי חג.

לא רחוק משם, צלם בעל יוזמה, שפגשתי גם בשנה שעברה, הקים עמדת צילום מאולתרת ותיעד את המבקרים מהגדה על רקע יפו, הדפיס ומכר את התמונה בעשרה שקלים. רבים מהמבלים רצו לקחת מזכרת קטנה הביתה מהביקור ביפו, ותור ארוך השתרך ליד עמדת הצילום.

כשצעדתי לאורך החוף, רבים שאלו אותי אם אני מוכר צילומים וביקשו להצטלם. רבים מהחוגגים שירטטו את השמות שלהם או של חבריהם על החול, צילמו ושלחו לקרובי משפחה שלא זכו לאישורי כניסה. אחרים שידרו  בלייב את הים והגלים המתנפצים על החוף.

בחוף בילו גם לא מעט פלסטינים מירושלים ומתוך ישראל. "פעם בשנה נותנים להם לצאת קצת מהשטחים להתאוורר", אמרה אישה מג'לג'וליה, המגיעה מידי יום שישי לים ביפו. "רבים הולכים להרצליה, שם לפני הנכבה היה הכפר אלחַרַם. אלה שחיו במנשיה וביפו באים לפה", הסבירה.

לקראת השקיעה, קל היה לזהות מי מהחוגגים הגיע מהגדה המערבית: ילדים ומבוגרים סירבו להיפרד מהים, למרות אזהרות המציל בעברית, ערבית ואנגלית, וביקשו לנצל עד תום את האירוע החד-פעמי.

ברצועת החוף מתחת לבית האצ"ל, פגשתי שתי מורות מחברון, כבנות חמישים. בעבר הן הגיעו לים בחג, אך בחמש השנים האחרונות לא קיבלו אישור. בחג הזה שוב קיבלו. אחת מהן גרה ליד התנחלות בית חגי, והשנייה ליד רחוב השוהדא. "הלוואי והיה שלום ונוכל לחיות ביחד, וכל שבוע לבוא לכאן", אמרה אחת מהן. כששמעה היכן אני גר, שאלה: "אתה מגיע כל יום לים?"

כדי שהאווירה לא תהיה אוטופית מדי, שוטרים על אופנועים וכלי רכב חשמליים הסתובבו בטיילת ובדקו צעירים פלסטינים. ליד מסעדת "מנטה ריי", שהיתה מלאה בישראלים, שוטרים עיכבו שני צעירים, אחד מהם עם תעודת תושב ממזרח ירושלים והשני התעקש שהוא מתחת לגיל 16 ולכן אין לו תעודה. השוטרים לא ויתרו וביקשו לראות צילום של תעודת הזהות של הוריו. רק לאחר שהראה להם כמה מסמכים בטלפון הנייד, התרצו ועזבו אותו. "אבא שלו מזרח ירושלמי", הסביר אחד השוטרים לחברו.

עם רדת החשיכה, רוב החוגגים החלו לצעוד על הטיילת לכיוון תל אביב. תוך שעות ספורות, הם יצטרכו לחזור לגדה המערבית, ונהגי מיניבוסים כבר התחילו לקרוא בקול "קלנדיה", "חברון", "אל קודס". לרגע אפשר היה לדמיין איך עתיד אחר יכול להראות.