"קשה שלא לחשוב שפלסטינים הם העם הכי לא רצוי בעולם"
כדי לעזוב את עזה, פלסטינים נאלצים לעבור שבעה מדורי גיהנום. אומנם ממשלת מצרים פתחה את מעבר רפיח במאי האחרון, אך עדיין, פלסטינים המנסים לברוח מהגיהנום העזתי, נתקלים בקשיים בלתי אפשריים. מי שכן מצליח לצאת, הוא דווקא מי שעזה צריכה הכי הרבה: רופאים ואקדמאים
אמא של איבראהים באמת ניסתה, אבל היא נכשלה בלנסות לשכנע את בן הזקונים שלה לחזור בו מהחלטתו להגר. האמא העזתית, שביקשה לא להשתמש בשמה האמיתי, כבר ״איבדה״ שני בנים: הראשון הוא רופא שהצליח לברוח לגרמניה. השני גם למד רפואה, ותחילה הוא עזב לפורטוגל ואז לארה״ב. כעת, בנה היחיד שנותר לצידה ממתין לתורו לעזוב את עזה דרך מעבר רפיח למצרים, שם הוא מקווה להשיג ויזה ולהצטרף לאחד מאחיו.
הבן הצעיר הצליח כבר להשיג עבודה יחסית טובה כאדריכל. הוא מרוויח משכורת הנחשבת לנדירה וגבוהה יחסית: אלף דולר בחודש. זוהי גם מסורת פלסטינית שאח אחד נשאר קרוב להורים כדי לטפל בהם. ובכל זאת, בעלה של אמא של איבראהים תומך ומעודד את בנו להגר.
״השנים הקשות האחרונות שכנעו אותי לגמרי כי עזה לעולם לא תוכל להציע עתיד ורוד״, הוא אומר. ״אני לא רוצה שילדיי ונכדיי יגדלו במקום בו חלומותיהם לא יתממשו בגלל חומות הניצבות מולם בכל הכיוונים״.
לא מדובר במשפחה לא שגרתית. לפי מרכז מחקר המדיניות והסקירה הפלסטיני, כחמישים אחוז מתושבי עזה הבוגרים חולמים להגר בשל המצב הפוליטי, הכלכלי והבטחוני. עזה מתמודדת עם שיעורי אבטלה מרקיעי שחקים – הגבוה בעולם – ויותר משני שליש מהאוכלוסיה המונה קצת פחות משני מליון בני אדם חיים בעוני.
פלסטינית ממתינה במעבר רפיח, אפריל 2018 (עבד רחים ח'טיב/ פלאש90)
אלפי מחשבות על הגירה
כידוע, יש שתי דרכים דרכן ניתן לעזוב את עזה: מעבר ארז לישראל, המצריך אישור מעבר שקשה ביותר להשיג מאחר והוא תקף רק למקרים ספציפיים ביותר אותם קבעו הרשויות הישראליות, כולל חולים במחלות קשות ביותר ואנשי עסקים המאושרים מראש על ידי ישראל. אופציית היציאה השנייה היא מעבר רפיח למצרים, והיא נחשבת לאופציה היחידה ליציאה על ידי הרוב המוחלט של תושבי עזה.
לפני מאי 2018, מעבר רפיח נפתח לכמה ימים בשנה בלבד, בתואנת שיקולי ביטחון וחוסר אמון של ממשלת מצרים בחמאס. העניין שונה ב- 12 למאי השנה, אז הוחלט להשאיר את המעבר פתוח בשני הכיוונים כדי להקל מעט את הלחץ על תושבי הרצועה.
כלפי חוץ, נראה כי כל אחד בעזה יכול לעזוב עכשיו. אך המציאות מאוד רחוקה מכך. שישה חודשים לאחר ״הפתיחה״ לכאורה של מעבר רפיח, משרד הפנים בעזה מדווח כי 23 אלף פלסטינים עדיין נמצאים ברשימת המתנה ליציאה.
היכולת לעזוב את עזה מפרידה בין אלה שיש להם, לאלה שפשוט אין להם. הנה דוגמא: תקופה קצרה לאחר פתיחת מעבר רפיח, כמאה רופאים, מהמוכשרים בעזה, עזבו. עבד אל-לטיף חאג׳, מי שאחראי על הנהלת בתי החולים במשרד הבריאות הפלסטיני בעזה, אמר בזמנו בריאיון לעיתון אל עראבי כי ״בדרך כלל אנחנו דוחים התפטרות של כאלה רופאים כי אנחנו צריכים אותם. אנחנו תמיד מנסים בכל הכוח לשכנע אותם להישאר. אך כשהם מתעקשים לעזוב, לא נותרות לנו הרבה ברירות״.
קשה לבוא אליהם בטענות. לפי ד״ר מחמוד סדא א׳ דין, מרדים בבית חולים ״שיפא״ (בית החולים המרכזי בעזה), רופאים בעזה עובדים שעות ארוכות. לעתים במשמרות של 15 שעות ביממה כמו בעתות מלחמה או בזמן צעדות השיבה, אז כוחות הכיבוש הרגו מעל ל- 170 פלסטינים ופצעו מעל 12 אלף.
״תמיד הייתי נאמן לאדמתי ולעמי״, אומר ד״ר סדא א׳ דין. הוא מתכנן לעזוב בהקדם האפשרי, אולי לאיחוד האמירויות. ״העברתי את כל מלחמת 2014 בבית החולים וטיפלתי בפצועים הרבים באהבה, הרחק ממשפחתי. אבל המצב הפך לבלתי נסבל. אנחנו אמורים לקבל משכורת חודשית של ששת אלפים ש״ח, אבל אני מקבל רק אלפיים. לאחר כל תשלומי ההלוואות לבנק, נשאר לי 1,200 או אלף בלבד לחודש. לפעמים אני נאלץ אפילו לקנות מחוץ לבית החולים מי שתייה על חשבוני בזמן שאני עובד כי פשוט אין מים בבית החולים! הדבר הזה לבד לא מספיק כדי לחשוב על הגירה אלפי פעמים?״.
ובכל זאת, סדא א׳ דין נחשב לבר מזל. מצבם של אחרים אף גרוע בהרבה. ״רוב העזתים שמצליחים להסתדר הם בעלי התושיה, המשכילים מאוד, המבטיחים ולעתים קרובות גם האמידים ביותר״, אומר מוחמד שחאדה, כותב מקצועי מעזה שהיגר לשוודיה בעצמו לפני שנתיים.
התוצאה הבלתי נמנעת היא בריחת מוחות המסכנת עוד יותר את הסיכוי הפלסטיני לשגשוג כלכלי ועצמאות בעתיד. יש כאלה החושבים כי ישראל אף דוחפת פלסטינים בכוונה לכיוון עזיבה, בסיועה של מצרים. סקר שנערך ביולי האחרון על ידי אוניברסיטת ״אל אקצא״ חושף כי 92.2 אחוזים ממדגם מייצג של 1,280 עזתים, מאמינים כי ניסיון ההגירה ההמוני משרת את מטרות הכיבוש הישראלי.
פלסטינים במעבר רפיח בדרכם למצרים, מאי 2018 (עבד רחים ח'טיב/ פלאש 90)
לחיות מ- 18 שקל ליום
מי שנשארים מאחור הם אלה שלא שפר עליהם המזל. מדובר באנשים חסרי המשאבים הכלכליים, קשרים פוליטיים או מזל אקראי הדרוש כדי לנווט את דרך היציאה מעזה. בעוד שהרבה עזתים דווקא הורשו לעזוב מבלי לרוקן את חסכונות חייהם, אלה שלא יכולים להרשות לעצמם חודשים ארוכים של המתנה וציפייה, כמו רוב הסטודנטים למשל שצריכים להגיע לאוניברסיטות שלהם עד תאריך ספציפי, נאלצים לשלם ״דמי תיאום״ (שוחד. בשפה פחות מכובסת) לבכירים מצרים, כדי לזרז את תהליך הכניסה למצרים.
התעריף המקובל לכך נע בין 1,000 ל- 7,000 דולר; תלוי בסטטוס של המבקש. כך לפי שני ״מתווכים״ שביקשו להישאר בעילום שם. מדובר בהון עצום עבור העזתים. הרי רובם חיים עם פחות מ- 4.60 דולר ליום. גם אם בדרך נס יצליחו לגרד את הסכומים האלה, הרי לא יישאר להם כלום להוצאות בצד השני לאחר המעבר.
אחמד ריזק שילם שוחד של 2,700 דולר מראש ל״סוכן נסיעות״ מקומי כדי שיוכל היה לצאת לקהיר להתראיין לויזת סטודנט בשגרירות האמריקאית בקהיר. הממשל האמריקאי לא מחזיק שום נוכחות בעזה, ובמקום זאת הם מפנים את הפונים אליהם לקונסוליה בירושלים. אך ישראל לא נותנת יותר מדי אישורים לכך והיא מגבילה את הימים בהם היא מאפשרת יציאה לירושלים, אז מגיע אוטובוס הלוקח את האנשים ישירות לעיר. הדבר גרם לממשל האמריקאי לקחת חלק מהמשתתפים בתוכניות שלו לעמאן, ירדן, כדי להתראיין. אלא שהכניסה לירדן מצריכה ויזה נוספת, אז עזתים כמו ריזק מנסים לנסוע לקהיר.
אמו מכרה את תכשיטיה, אותם קיבלה עת התחתנה, כדי לשלם את השוחד. אך המתווך התברר כנוכל. ריזק לא קיבל שום אישור יציאה והפושע החזיק בכספו, עד שריזק דיווח למשטרה. רק חלק מהכסף הוחזר אליו.
לבסוף, ריזק כן הצליח לצאת מעזה. הוא עשה זאת לאחר שפעל לפי המנהג הנהוג היום, ושכבר הוכיח את עצמו: נותנים כסף לחבר עם הוראות ספציפיות לשלם למתווך בצד המצרי רק לאחר ההגעה בביטחה למצרים. למרות שהוא התקבל לאוניברסיטה אמריקאית עם מלגה, ריזק לא קיבל ויזה אמריקאית. כיום, הוא לומד עסקים בינלאומיים באוניברסיטה האמריקאית, בקהיר.
וזה בדיוק גם מה שעשה אחמד אל-נאעוק, לשעבר מנהל פרויקטים ב WeAreNotNumbers.org (עמותת ״אנחנו לא מספרים״ שהוקמה בעזה), כשברח מעזה למצרים ביוני האחרון. הוא קיווה לצאת ״מעזה למדינה אחרת כדי שסוף סוף אוכל לראות חלק קטן מהעולם״.
״עזה יכולה להיות מאוד קלסטרופובית״, אל-נאעוק אומר. ״היא כל כך קטנה וכל כך צפופה, ואין בה יותר מדי מה לעשות, כך שכל יום מרגיש כמו הקודם. רק תקיפות ישראליות שוברות את המונוטוניות- על ידי פחד״.
ילדים פלסטינים במעבר רפיח בדרכם למצרים, מאי 2018 (עבד רחים ח'טיב/ פלאש 90)
נור ג׳מאל, 24, שגם הצליח להגיע למצרים ואז המשיך לתורכיה, מסכים. לאחר סיום התואר באנגלית מהאוניברסיטה – נושא לימוד פופולרי בעזה אגב, מאחר ואנגלית רהוטה היא קריטית כדי להשיג משרה נחשקת באחת העמותות הבינלאומיות – הוא בילה שלוש שנים מתסכלות בחיפוש אחר עבודה.
״בעזה, במקום להתרכז בהשגת היעדים שלך״, הוא אומר, ״אתה משותק בגלל דברים בסיסיים כמו מים וחשמל. כל דבר קטן הופך לאתגר״. גם ג׳מאל וגם אל-נאעוק הצליחו לגרד בקושי את דמי התיאום ההכרחיים. ג׳מאל שילם 1,550 דולר, אך הוא סורב שלוש פעמים עד שלבסוף הצליח לעזוב.
במקרה של אל-נאעוק, ״שומרונית טובה״ מחו״ל התגייסה לעזרה. על ידי שימוש בתרומה שלה, הוא נתן 1,200 דולר לחבר בו הוא בטח ושהיה בדרך למצרים, וזה אכן העביר את הכסף לצד השני עם ההגעה בביטחה למצרים.
״הכל נעשה מפה לאוזן״, אומר עזתי שמעדיף לא להיחשף. ״אנחנו יודעים מי המתווכים אך אין לנו קשר ישיר עם המצרים בעצמנו. חלק קטן מדמי המעבר הולך למתווך וחלק לפקידים פלסטינים על המעבר. אני לא יכול לפרט יותר מזה, כי אף אחד לא באמת מכיר את כל הפרטים הקטנים״.
ברוכים הבאים לגיהנום
לאחר שפלסטינים מצליחים לחצות את המעבר אל הצד השני, הם ״נכנסים לגיהינום קטן״, כך לפי חנין אבו סועאד. אבו סועואד היא כותבת באתר ״אנחנו לא מספרים״. כרגע, היא במצרים ותצא בקרוב לפורטוגל, שם היא מקווה לעבוד לכמה חודשים כמתורגמנית בבית ספר לפליטים.
"אחרי שעברתי במעבר והגעתי לאולם בצד המצרי, ראיתי בלגאן", היא נזכרת. "אנשים התרוצצו וחיפשו את הרכוש שלהם או אחד את השני. ובכל זאת, הרוב פשוט ישבו שם, נראים עייפים ומרוקנים. מהר מאוד הבנתי למה. נאלצנו לבלות שם את הלילה, בהמתנה, עד שסיימו לעבור על הניירות של כל מי שהגיע לפנינו. ניסיתי לקרוא, אבל לא הצלחתי להתרכז בגלל הבכי של הילדים והגניחות של אנשים מבוגרים שניסו לנוח למרות הכאבים שלהם. כל הסטודנטים שהיו איתי במעבר, שבהתחלה התלהבו והיו שמחים, היו כבויים לגמרי. הרגשתי כל כך לבד באותו רגע, אבל ידעתי שזו הדרך שעלי לקחת על מנת לשנות את חיי".
מוקדם בבוקר, 28 שעות לאחר ההגעה שלה למעבר, סוף סוף התאפשר לאבו סועאד לעזוב את הטרמינל ולהיכנס למצרים. היא לקחה מונית לקהיר, שם היא לנה אצל חברים של חברים ובמקביל ניסתה לקבל ויזה לפורטוגל.
"כשהגענו למחסום הראשון מני רבים בדרך לקהיר, הבנו שהוא לא נפתח לפני עשר בבוקר. אז נאלצתי לחכות שוב למשך שעתיים. עשיתי מדיטציה". ב-11 בבוקר היא שוב הייתה בדרכים, נהנית מהחולות הלבנים של הנוף המדברי. בצהריים היא שוב הגיעה למחסום ובילתה בו שעה. ארוחת צהריים, ואז עוד מחסומים. בתשע וחצי בלילה היא הגיעה למחסום העמוס ביותר. לבסוף, היא הגיעה לקהיר ב-11 בלילה. אורות העיר היממו אותה. הרי בעזה אין חשמל רוב הזמן. 15 מחסומים ב- 15 שעות. זו הייתה הדרך שלה לקהיר.
"ממציאים לנו מכשולים"
ברגע שפלסטינים מגיעים למצרים, מחכה להם לעתים קרובות הפתעה: נוסעים שהצליחו להיכנס ללא תשלום דמי תיאום לפעמים נאלצים לנסוע לנמל התעופה בקהיר, בליווי של צבא מצרים. הם מוחזקים בשדה התעופה ללא אפשרות יציאה עד שהם עולים על מטוס. אפילו לדקה, לא מתאפשר להם באמת לראות את מצרים.
חוסאם (שם בדוי), לא שילם את דמי התיאום. התאפשר לו לבסוף לעזוב את מצרים לאחר מאה ימים בשדה התעופה. הוא היום בקטאר. "כשהגענו לנמל התעופה בקהיר, הכריחו אותנו להמתין עד למחרת בחדר קטן שנראה כמו תא כלא", הוא אומר. "כאילו היינו אסירים. הם אפילו לא הרשו לי לקנות סיגריות. השפילו אותנו".
פלסטינים אחרים שכן מצליחים לשהות במצרים עצמה, נתקלים באתגרים אחרים. כך כותב מוחמד שחאדה : "לרוב תושבי עזה אין שמץ של מושג איך נראים החיים בצד השני של הגבול. לפיכך, הרבה מהם זורקים את עצמם אל עבר הלא נודע – ואז הם מגלים שהם לא היו מוכנים". הוא מצטט מקור בשגרירות הפלסטינית בקהיר המעריך כי מעל ל- 16,000 עזתים חיים באופן לא חוקי בקהיר לבדה – ללא אפשרות להשיג עבודה, ללא אפשרות לעזוב למקום אחר ומבועתים מהאפשרות לחזור לעזה, מובסים.
הם מגלים במהרה שכל עוד אין להם ויזה תקפה ומוכנה מראש למדינה אחרת, יהיה להם קשה להשיג אחת במצרים. תורכיה למשל היא יעד מועדף מבחינת העזתים בגלל הקלות היחסית בה ניתן להשיג ויזה. פלסטינים רבים גם מגלים, כשזה כבר מאוחר מדי, שתורכיה לא נותנת רשות להיכנס אליה אחרי שחוצים את מעבר רפיח, בגלל היחסים המתוחים בין שתי המדינות. שאר מדינות העולם (להוציא ארה"ב, אנגליה וקנדה) דורשות הוכחה לכתובת מגורים מצרית כתנאי להגשת ויזה. כדי להשיג מסמך המאשר שלפלסטינים יש אכן "כתובת" כזו, הם נאלצים לשלם עוד שוחד.
אפילו לשגרירות ארה"ב בקהיר יצא מוניטין קשוח יותר ביחס שלה לפלסטינים מאשר הקונסוליות בירושלים או בעמאן. לפי אל-נאעוק, אנשים שמגישים שם בקשות לויזה מתבקשים להתחיל הליכים נוספים שמעכבים אותם לזמן בלתי מוגבל.
שלושה חודשים לאחר הגשת הבקשה לויזה, אל-נאעוק עדיין בהמתנה. בשל כך הוא פיספס את האפשרות להיות בפסטיבל סרטים בארה"ב, בו הוקרן סרט דוקומנטרי שהוא עזר להפיק.
"קשה שלא לחשוב שפלסטינים הם העם הכי לא רצוי בעולם", אחמד אל-נאעוק אומר בכאב. "אפילו כשאנחנו מצליחים לברוח מהכלא, אף אחד לא רוצה אותנו. זה כאילו הם ממציאים מכשולים רק כדי לראות אותנו קופצים מעליהם".
פאם ביילי היא עיתונאית מוושינגטון די סי, ומייסדת פרוייקט WeAreNotNumbers.org, הנותן קול למספרי סיפורים עזתים צעירים. היא התגוררה בעזה במשך שלוש שנים. פאדי אל-נאגי'מתגורר בעזה, בוגר לימודי ספרות אנגלית ואחד הכותבים בפרוייקט.
הפוסט פורסם לראשונה באתר 972+. מאנגלית: רמי יונס.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
