newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך "שיקולי ביטחון" מונעים מבת להפרד מאביה הגוסס

אחותה של אשתי נולדה ברמאללה אך תושבותה נשללה. עכשיו המדינה מונעת ממנה להכנס לארץ להפרד מאביה על ערש דווי. החיים והמוות בידי הבירוקרטיה של הכיבוש

מאת:

אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם? / אם תדגדגו אותנו, לא נצחק? / אם תרעילו אותנו, לא נמות? / ואם תתעללו בנו, האם לא נתנקם?

– ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, תרגום אברהם עוז

כותב אורח: סם בחור

חמי, מוע'ירה ברגותי, גוסס.

בן 91, בריאותו הידרדרה קשות בחצי השנה האחרונה. יש לו שלוש בנות: סאווסן, סרין ואשתי, עביר. סרין ועביר גרות ברמאללה והפכו למטפלות במשרה מלאה לאביהן המרותק למיטתו. סאווסן גרה בעמאן, ירדן. לאחרונה חוזר מוע'ירה על בקשה אחת בלבד: לגעת בידה של בתו שבעמאן. הדבר כמעט קרה ביום האחרון באפריל. סאווסן הגיעה עד למעבר הגבול הישראלי, כשאשרת תייר ישראלית בידיה, אך כניסתה נמנעה והיא צוותה לשוב לעמאן. המשפחה שבורה אך לא מופתעת.

אנו חיים בקומה שמעל מחותניי ומשום כך מגיעות מרבית הקריאות לעזרה תחילה לאשתי, ומצופה ממנה להגיב מיידית, בכל שעה של היום והלילה. לפעמים הקריאות נואשות, מצד חמותי המודיעה לנו שמוע'ירה נפל כשניסה לקום מהמיטה. אנחנו ממהרים למטה, פעמים רבות באמצע הלילה, כדי להתמודד עם המצב. פעמים אחרות הקריאות נוגעות לצרכים יומיומיים שגרתיים כמו עזרה בשירותים. סוף החיים הוא מחזה קשה לצפייה. סופם דומה לראשיתם: מלוכלכים, כאוטיים, ותלויים לגמרי באחרים.

תארזי וצאי מיד 

במצבים כאלה מטרתם הראשית של בני המשפחה היא לנחם את יקירם. בתרבות שלנו אם יש אפשרות כלשהי לטפל באדם הנוטה למות בביתו – זוהי החלופה המועדפת. אין ספק שלבית יש אצלנו משמעות הרבה יותר רחבה מאשר בתרבות המערבית, וכולנו כאחד שותפים למאמץ הנחמה. לפני כמה חודשים, כשהתברר שבריאותו מידרדרת, ביקש מוע'ירה בקשה פשוטה: הוא רוצה לגעת בידה של ביתו השלישית שגרה בעמאן כדי להיפרד ממנה. העברנו את המסר לסאווסן מיד.

סאווסן פעלה ללא דיחוי. היא ביקשה אשרת תייר ישראלית, היות שהיא אזרחית ירדן. רק כך יכולים פלסטינים בירדן להגיע לפלסטין. הדבר נעשה באמצעות סוכנויות נסיעות מוסמכות. התהליך מתנהל כך: אתה פונה, משלם 50 דינר (70 דולר) דמי טיפול, ואז אתה מחכה, ומחכה, ומחכה עוד קצת. כשהתשובה סוף סוף מגיעה אתה מקבל טלפון מסוכן הנסיעות, שמעדכן אם יש לך אישור, כלומר אשרת תייר מטעם משרד הפנים הישראלי, או שבקשתך נדחתה ועליך להתחיל את כל התהליך מההתחלה.

אם אתה בר מזל וקיבלת אישור, מודיעים לך היום, עליך לשלם תשלום נוסף של 70 דינר (100 דולר) ולהפקיד 20,000-30,000 דינר (28,000-42,000 דולר) ערבות, כדי להבטיח שלא תישאר מעבר לתקופת הוויזה, ואתה נוסע ביום המחרת. כך, במהלך כל תקופת ההמתנה, עליך להיות מוכן לנסוע תוך 24 שעות.

סאווסן הגישה את בקשתה הראשונה ב-23 בספטמבר האחרון. היא קיבלה הודעה על דחייתה בדצמבר. אז היא התחילה מההתחלה, כשהיא מגישה בקשה שנייה ב-2 במרץ, לפני כחודשיים, ומשלמת שוב דמי טיפול. ב-29 באפריל הודיעו לה שהונפקה לה אשרת תייר ישראלית. היא ארזה את חפציה בחופזה ומיהרה בבוקר המחרת למעבר הגבול הירדני לישראל, "שייח' חוסיין", עם קבוצה באוטובוס של סוכנות הנסיעות.

> לצאת מהכלוב: יום במעבר הגבול ובחורה עם שיער מתולתל

מעבר הגבול ישראל-ירדן, ליד בית שאן (Saffa Aussie CC BY-NC-ND 2.0)

מעבר הגבול ישראל-ירדן, ליד בית שאן (Saffa Aussie CC BY-NC-ND 2.0)

בגבול הישראלי, שאותו כבר חצתה פעמים רבות בעבר, היא ניגשה לדלפק ביקורת הגבולות והגישה לפקיד את דרכונה ואת אשרת התייר שהונפקה על ידי משרד הפנים הישראלי.

"מה שם אביך?" שאל אותה פקיד ביקורת הגבולות.

“מוע'ירה", השיבה סאווסן.

"איפה עוד ביקרת מחוץ לירדן?"

"בבריטניה", ענתה סאווסן. בנה של סאווסן, ליית', סיים תואר שני בהנדסת מים באוניברסיטת בירמינגהם ושני הוריו נסעו לשם כדי להשתתף בטקס הסיום של בנם היחיד.

"ובישראל?" הוסיף הפקיד בטון לועג.

סאווסן הנהנה בראשה בהסכמה, אך חשבה שהשאלה מוזרה מאחר שהיא פלסטינית ילידת רמאללה, ועברה במעבר זה עצמו פעמים רבות.

"שיקולי ביטחון הציבור" 

הפקיד הורה לסאווסן לשבת ולהמתין. סאווסן הצטרפה לפלסטיני אמריקאי שעבר בדיוק אותו הליך מורט עצבים. כל אותו הזמן המתינה כל הקבוצה שנסעה יחד עם סאווסן ליציאתה כדי שיוכלו להמשיך בדרכם. סאווסן נתקפה חרדה, ביודעה שקבוצה שלמה של חבריה לנסיעה באוטובוס מחכים שתצטרף אליהם. בזמן שהיא חיכתה היא ראתה שלוש קבוצות של נוסעים שהגיעו אחריה, אחת מתאילנד ושתיים מהודו, חולפות במעבר ביעף וממשיכות בדרכן.

מודאגת שהאוטובוס שלה יעזוב בלעדיה, היא פנתה לאחד המאבטחים הישראלים וביקשה ממנו לבדוק מה קורה עם כניסתה. הוא קרא למישהו, ולאחר כמה דקות הגיע פקיד ישראלי והודיע לסאווסן שהיא מנועת כניסה לישראל. כשציינה סאווסן שכבר יש בידיה אשרת תייר של משרד הפנים הישראלי, נאמר לה שהדבר לא מבטיח את כניסתה. האוטובוס שחיכה לה התבקש להמשיך לעבר ישראל בלעדיה.

סאווסן ביקשה שיוחזר לה דרכונה הירדני. הפקיד הישראלי הביא לה שני עותקים של טופס הכתוב בעברית ובאנגלית. סאווסן אינה קוראת עברית ובקושי יודעת אנגלית. כותרת המסמך הייתה "החלטה בדבר מניעת כניסה בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952". המסמך ציין שתי סיבות למניעת הכניסה: 1. "שיקולי מניעת הגירה בלתי חוקית", ו-2. "שיקולי בטחון הציבור או שלום הציבור או הסדר הציבורי". סאווסן נתבקשה לחתום על הדף. היא ציינה שאין ביכולתה לקרוא אותו כמו שצריך ונאמר לה שהחתימה אינה אלא אישור קבלת ההחלטה. היא חתמה. חמש שעות לאחר שהגיעה למעבר היא לוותה על ידי איש ביטחון ישראלי לאוטובוס ונשלחה חזרה לירדן.

סאווסן התקשרה לביתנו ברמאללה כדי להודיע לאימה ואחיותיה. ההלם, הכעס והעצב שבהם התקבלה הידיעה דומים לאלה שניתן למצוא כמעט בכל בית פלסטיני ברגע זה או אחר. הרי הנישול, הכיבוש הצבאי והאפלייה השיטתית של עם שלם בכל תחומי קיומו הם סימני ההיכר של הפגיעה הישראלית במרקם החברתי הפלסטיני, הקורעת אותו לגזרים באמצעות בן משפחה אחר בכל פעם.

> פלסטין הגלוקאלית: איך נראים חייו של עם מפוזר וכלוא בו זמנית?

סאווסן עם בעה ח'אלד ובנה ליית' בבריטניה, לרגל טקס סיום התואר השני של ליית', 2013

סאווסן ברגותי עם בעה ח'אלד ובנה ליית' בבריטניה, לרגל טקס סיום התואר השני של ליית', 2013

תיירת בארצה 

אפשר לשאול: למה בכלל מבקשת סאווסן אשרת תייר כשהיא נולדה ברמאללה וקיבלה מספר זהות ישראלי של תושב בלידתה? אבל במקרה של סאווסן יש פיתול בעלילה שמעטים מודעים לו. סאווסן יצאה מהגדה המערבית בספטמבר 1977 כדי לנסוע ללמוד באמריקה הלטינית. בתקופה זו כל פלסטיני שעזב את הגדה המערבית היה צריך למסור את תעודת הזהות שלו בצאתו וקיבל "אישור יציאה" ישראלי, אך היה עליו לשוב ולחדש את אותו "אישור יציאה" בכל 12 חודשים.

בזמן שהיא הייתה בחו"ל הצליחה אמה של סאווסן להשיג שלושה חידושים נפרדים, המקסימום המותר, ולשמור את התיק שלה במצב פעיל בלי חזרתה הפיזית. האישור האחרון היה תקף עד ספטמבר 1983. בסופו של דבר היא הגיעה לעמאן אחרי 1983 ואחרה את מועד הפקיעה האחרון, כך שסאווסן כבר התחתנה שם ולא חזרה לגדה המערבית עד 1987. בביקורה בשנת 1987 הנפיקה לה ישראל אשרת ביקור המבוססת על אזרחותה הירדנית. שלילת מעמד התושבות של פלסטינים במקום הולדתם היא פרקטיקה שגרתית של הכיבוש.

לאחרונה הגיעה סאווסן לביקור יחד עם בעלה ח'אלד, פלסטיני שמעולם לא ראה את פלסטין: הוא נולד במחנה פליטים ביריחו, והוגלה עם משפחתו לירדן בשנת 1967 בהיותו ילד בן שבע, לאחר שקודם לכן הוגלתה המשפחה ב-1948 מהכפר עבאסייה שליד יפו. ביקור זה היה איחוד משפחות במלוא מובן המילה. היה זה בשנת 2011.

יש לציין שישראל וירדן חתמו על הסכם שלום ב-1994 ואזרחים ישראלים אינם צריכים אפילו לבקש ויזה מראש לירדן. הם פשוט מגיעים למעבר נהר הירדן, שבו נמנעה כניסתה של סאווסן, קונים ויזה על המקום ונכנסים לירדן. עוד לא שמעתי על אזרח ישראלי שנמנעה כניסתו לירדן.

ואם תתעללו בנו 

כשנחתמו הסכמי אוסלו ב-1993 חשה סאווסן שיש תקווה להחזיר לה את תעודת הזהות שלה, שהייתה מאפשרת לה לבקר מתי שהיא רוצה, בלי להצטרך לבקש ויזה בכל פעם. היא הגישה בקשה לחידוש דרך הרשות הפלסטינית ב-1999. עד היום לא התקבלה כל תשובה.

סאווסן מיואשת מכל הסיפור, מחוסר אפשרותה להשיב לעצמה את תעודת הזהות, אי-יכולתה להיכנס לישראל גם לאחר שמשרד הפנים הישראלי הנפיק לה אשרת תייר, ומכך שאינה יכולה למלא את בקשתו של אביה לאחוז בידה בטרם ילך לעולמו.

אנו נחושים שלא לתת למקרה של סאווסן להיות סתם עוד מקרה, כמו מאות האלפים שקדמו לו, שייקברו בשתיקה. נתקשר עם עורך דין ישראלי שיבדוק מדוע נמנעה כניסתה של סאווסן לאחר שהותר לה לבקר במשך שנים כה רבות.

נדרוש לא רק לאפשר לה להיכנס למעבר הגבול הישראלי, אלא גם לדעת מדוע תעודת הזהות שלה עדיין מחוזקת כבת ערובה בידי ישראל לאחר כל כך הרבה שנים. סאווסן רוצה את מעמד התושבות שלה בחזרה כדי שתוכל לבקר במקום הולדתה ולראות את משפחתה ככל שתחפץ. היא יודעת שיכול להיות שלא תהיה לה הזדמנות להיפרד לשלום מאביה, ולכן היא רוצה להבטיח שתוכל לבלות זמן רב יותר עם אמה.

אין ספק שהמדינאים והדיפלומטים אובדי עצות כיצד לפתור את הסכסוך הפלסטיני-הישראלי. ברור שאינם מצליחים למצוא דרך להתמודד עם חמשת מיליוני הפליטים הפלסטינים שלהם זכות שיבה לישראל. אבל האם ייתכן שקצרה ידם של כולם כאחד לגרום לישראלים להחזיר את תעודת הזהות של פלסטינית שנולדה ברמאללה? אם כן, למה בכלל נוכל לצפות מהם?

מוע'ירה הוא שם נדיר בחברה שלנו. מקורו בשם מוע'ירה אבן שועבה שהיה אחד החברים הבכירים של הנביא מחמד. הוא היה בן שבט ת'קיף מטאיף. מוע'ירה אבן שועבה היה אחד החברים האחרונים שראו את הנביא לפני מותו. כמה אירוני שמוע'ירה לא יוכל לראות את ביתו, שגרה במרחק שעתיים ממנו, לפני מותו, בגלל שפקיד ביקורת הגבולות הישראלית כך החליט.

אילו חיים אלה, איזה מוות.

***

מרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, הממונה על מעברי הגבול ואישורי כניסה לישראל, נמסר כי "גב' אל ברגותי הגישה לפני מספר חודשים בקשה להיכנס לישראל ובקשתה סורבה על ידי נציגות ישראל בירדן. על אף סירוב זה, הגישה לאחר מכן בקשה להגיע לארץ כחלק מקבוצת תיור. בקבוצת תיור האשרה היא קבוצתית לא אישית וכשגילו שלמעשה היא ניסתה לעקוף את החלטת השגרירות – לא הותר לה להכנס. אם היא רוצה להשיג על החלטת הנציגות שתיגש שוב לשם ותגיש בקשה חדשה. או ערעור".

ממתאם הפעילות בשטחים, האחראי על שאלת המעמד של תושבי השטחים, נמסר ביחס לתעודת הזהות של ברגותי כי "בבדיקתנו נמצא כי לא הוגשה על ידי הרשות הפלסטינית בקשה עבור גברת ברגותי. במידה ותועבר לנו בקשה דרך הרשות הפלסטינית, היא תבחן בהתאם לנהלים".

סם בחור הוא יועץ עסקי פלסטיני-אמריקאי מרמאללה/אל-בירה בגדה המערבית. הוא יועץ מדיניות לאל-שבכה, רשת המדיניות הפלסטינית, ועורך משנה של הספר: Homeland: Oral Histories of Palestine and Palestinians (1994). הוא כותב את הבלוג הזה. הפוסט נכתב במקור באנגלית, פורסם באתר 972+, ותורגם לעברית על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> ישראל לפלסטיניות: חתונה והיריון אינם צרכים הומניטריים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf