אבו תריכה 1, א-סיסי 0. כך הביס הכדורגלן את הרודן המצרי

במרחק של שעה וחצי טיסה מתל אביב, במצרים השכנה, מתקיימת בימים אלה אליפות אפריקה בכדורגל, אירוע שמתקיים אחת לארבע שנים. טובי שחקני הכדורגל בעולם משתתפים באליפות, ואני מתאר לעצמי שבתנאים גאופוליטיים אחרים, המוני אוהדות ואוהדי כדורגל היו נוהרים מישראל לקהיר. זה לא קרה.

40 שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, אבל נראה שהשלום הזה לא חוצה את הגבולות של דהב או ראס מוחמד בסיני. רק במקרים נדירים, חצה השלום הזה את מחסום הפוליטיקה והאיבה והביא ליצירת קשרים אישיים או שיתופי פעולה אזרחיים, כפי שאפשר לצפות לשלום בין שתי מדינות ועמים. 40 שנה אחרי, הצעד שיזם הנשיא אנוואר סאדאת עדיין אינו פופולרי בעיני ציבורים נרחבים במצרים. הנשיא ג'מאל עבד אלנאצר קידם את הלאומיות הערבית. סאדאת הפר אותה ולחץ יד למשטר המדכא את העם הפלסטיני.

את העובדה הזו אי אפשר להחמיץ. גם אחרי הסכם השלום עם ישראל, העם המצרי המשיך להפגין בוז כלפי ישראל ועוינות כלפי ישראלים. הממשל של חוסני מובארק תימרן יפה בין הטיפות בפלונטר הזה: ביד אחת הוא דאג לשמור על הסכם השלום, וביד השנייה המשיך להפגין אמפתיה כלפי המצרים שיצאו נגד הכובש הישראלי, במיוחד בהפגנות ובמחאות. אבל מחאות נגד ישראל זה משהו מסוים, ומחאות נגד המשטר זה משהו שונה לחלוטין.

האביב הערבי, שרוחותיו הגיעו למצרים מכיוונה של תוניסיה, הביא לגל מחאות ששטף את רחובות קהיר וגרם להדחתו של חוסני מובארק מכס השלטון אחרי 30 שנה. בבחירות הכלליות שנערכו לאחר הפלת מובראק נבחר נשיא אזרחי. קיים ויכוח עד כמה המהלך היה דמוקרטי, אבל אין ספק שהיו בחירות, ואיש האחים המוסלמים, ד"ר מוחמד מורסי, ניצח בהן. בין האחים המוסלמים לצבא קיימת יריבות היסטורית עוד מימיו של נאצר, שכלא וחיסל רבים מאנשיו. היריבות הזו לא התפוגגה אחרי הדחת מובארק, אלא רק לקחה פסק זמן לקראת השתלטות מחודשת על ההגה. ואכן ביולי 2013 שוב הפיכה צבאית, וכוכב חדש עולה לפוליטיקה המצרית: עבד אלפתאח א-סיסי, לשעבר רמטכ"ל ושר ההגנה, ועכשיו נשיא מצרים.

א-סיסי וחבריו מהמועצה הצבאית דיכאו באלימות רבה כל נסיון מחאה נגד ההפיכה, השתלטו על כל מנגנוני המשטר ויצרו דיקטטורה משטרתית-צבאית. מוחמד מורסי, הנשיא המודח, נכלא ונוהל נגדו משפט ארוך ומשפיל וזכויותיו הופרו באופן בוטה. בשבוע שעבר הוא מת במאסר.

הכדורגלן שהפך ללוחם למען זכויות האדם

בחזרה לכדורגל. בין מתנגדי המשטר במצרים בלטו שמותיהם של סלבריטאים, רבים מהם ומהן מתחומי האומנות והספורט. אחד מהם, ששמו מוכר היטב לא רק במצרים אלא בכל העולם הערבי, הוא שחקן הכדורגל מוחמד אבּו תְרֵיכּה, לשעבר כוכב הנבחרת הלאומית ומועדון אל-אהלי. אבו תריכה משתמש בכל במה כדי להנכיח את סוגיית זכויות האדם במצרים ודיכויין. עקב עמדתו המוסרית הזו נגד משטר הגנרלים הוא צבר אהדה רבה, מעבר לפרסום שלו ככדורגלן. הוא נתפס כאיש בעל עמדה ברורה שיודע היכן נמצא הצדק ומי מדרדר את מצרים ואת העם המצרי.

עמדותיו של הכוכב בן ה-40 לא התקבלו בברכה אצל השלטון והרשויות. היום תלויים נגדו אישומים בטרור, לא פחות. רק שנבין: אבו תריכה נחשב על ידי פיפ"א לאגדת כדורגל וזכה במספר רב של פרסים. אצל המצרים הוא ידוע בצניעותו, אהבתו לפשוטי העם ותרומתו הרבה לחברה האזרחית. ואת האדם הזה מאשים המשטר של סיסי בטרור, בגלל האישומים האלה, אבו תריכה נאלץ לגלות ממצרים. הוא יודע שאם כף רגלו תדרוך באדמת מולדתו, צו מעצר יחכה לו אצל בקר הגבולות המצרי הראשון שיפגוש.

אבל דווקא הוא, השחקן הגולה, הוא זה שהביא לכך שאליפות אפריקה תיערך במצרים. אגדת הכדורגל המצרי פעלה בכל זירה אפשרית ביבשת אפריקה כדי להעביר את זכות האירוח למצרים. אבו תריכה ניצל הזדמנות פז: קמרון, המארחת המיועדת של האליפות, נכשלה בהצגת אישורי התשתיות לאירוח הטורניר, ובנובמבר 2018 החליטה התאחדות הכדורגל של אפריקה לשלול ממנה את הזכות לארח את האליפות. פחות מחודשיים מאוחר יותר, גם הודות למאמציו של אבו תריכה, נבחרה מצריים לארח את הטורניר. אבו תריכה השתמש בכל כובד משקלו כדי שמצרים תזכה בכבוד, על אף שידע שהוא עצמו לא יוכל לראות את המשחקים במולדתו, בביתו ובמקום שממנו צמח להיות מוחמד אבו תריכה, חולצה מספר 22.

אבל העם המצרי לא שכח את בנו האהוב, ובדקה ה-22 של משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרת מצרים לנבחרת זימבבואה, פצח הקהל המצרי בשירה בשמו של אבו תריכה, שירה ששטפה את היציעים ובוודאי לא נעמה לאוזניו של הרודן א-סיסי שישב באיצטדיון. א-סיסי עצמו נשא לפני תחילת המשחק נאום מגומגם בערבית קלוקלת, שהפך ללעג וקלס ברשתות החברתיות ובשיחות בין האנשים. שני אירועים אלה – הנאום של א-סיסי וקריאות העידוד לאבו תריכה – הראו שגם אם נראה שהעם המצרי השלים עם הדיכוי והמשטר הדיקטטורי, עדיין קיימת בו רוח מהפכנית, שייתכן מאוד שבקרוב תקום נגד היד שמלקה את חירותו וכבודו. בתוך כלוב זכוכית עמד רודן שבקושי דיבר ערבית, ומחוץ לגבולות המדינה עמד איש של עקרונות, שהעם קרא בשמו ובעדו.

מצריים, ורבות מהמדינות הערביות במזרח התיכון, רחוקות מלהיות יציבות. לכל מדינה ולכל עם יש את מטעניו ואת צרותיו. במבט חטוף ממזרח למערב כמעט אין עם מעמי האיזור שלא סובל ולא נאבק: אלג'יריה, לוב, מצרים, סודן, סוריה, לבנון, תימן, וכמובן כמובן העם הפלסטיני. כל מי שמסתכל על התמונה מרחוק רואה רק מנהרה אינסופית של חושך ואבדן דרך: האבטלה גואה, הכלכלה קורסת, הביטחון האישי לא קיים, אין עתיד ואין שלום. אבל למרות התמונה העגומה הזו, בכל אחת מהמדינות האלה אפשר לראות דור צעיר שונה, חדש ורענן שקם ומחפש את דרך המלך. על הדרך הזו הוא נתקל באלימות, בחונטות צבאיות ובטרור, אבל הצעירים והצעירות האלה עדיין מקווים לעתיד טוב יותר.