הביקורת על ההתנצלות של ברק על אירועי אוקטובר 2000 גרמה לי להרגיש שרבים בשמאל – יהודים ופלסטינים – פשוט מעדיפים להיות חלשים מאשר משפיעים.

ברור שההתנצלות היא לצרכי בחירות, וברור שהיא נעשתה כדי לקדם איחוד עם מרצ. אני גם לא שופט את המשפחות שלא מסתפקות בה, ובטח שלא שיניתי את דעתי על ברק, שהיה וכנראה נשאר טיפוס מקורי, אבל חסר אחריות. אבל ברמה הפוליטית, קורה כאן דבר מעניין: האזרחים הפלסטינים הולכים ותופסים עמדת כוח. זה קרה עם מרצ במערכת הבחירות, זה קרה עכשיו עם ברק, וזה קורה אפילו מול נתניהו מדי פעם.

עצם העובדה שהבין שמשיקולי בחירות הוא צריך להתנצל על אירועי אוקטובר היא החשובה. אהוד ברק (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הבוחרים היהודים יותר מקוטבים ומפולגים מאי פעם, וזה יוצר הזדמנויות פוליטיות לפלסטינים, כי אף אחד לא יכול להתעלם מגוש של 10-15 מנדטים פוטנציאליים. כתבתי כאן אחרי הבחירות, שאחת הדרכים לנצל את ההזדמנות הזאת תהיה מפלגה יהודית-ערבית אמיתית, שתחסל את האבחנה האנכרוניסטית בין מפלגות ציוניות ללא ציוניות (הדרך המכובסת של המערכת הפוליטית לומר "יהודים" ו"ערבים", כי אף אחד לא אומר שהחרדים הלא-ציונים פסולים לקואליציה). אבל אפילו בלי מפלגה כזו, לפלסטינים יש מנוף טוב מאי פעם להשפיע על המדיניות בישראל.

מי שמסתכל על ההתנצלות דרך שאלת האותנטיות שלה פשוט מפספס את העניין: שום דבר בפוליטיקה הוא לא "אותנטי", אלא תוצאה של משחקי כוח. ואתמול הפלסטינים כופפו את היד של ברק. הימין זיהה את זה מיד והשתולל. השמאל עדיין לא. שווה לחשוב על זה.

אורלי נוי ורמי יונס תוקפים במאמרם ("לא, הפתרון איננו שותפות יהודית-ערבית") את הקריאה להקים מפלגת שותפות יהודית-ערבית על מה שנראה כמו חורבות השמאל הישראלי אחרי הבחירות האחרונות. למרות שאני מזדהה עם חלק מהטענות שלהם, השורה התחתונה של המאמר היא בעייתית בעיני, והביקורת על גופי שמאל אחרים היא מוטעית ולעתים אף אינה הוגנת.

דווקא השותפות היא המעשה החתרני והרדיקלי, כל עוד היא לא באה באופן מלאכותי אלא במסגרת תנועה פוליטית לשינוי. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

נתחיל עם ההסכמה: נכון שאצל יהודים רבים, גם בשמאל, השותפות כוללת גם איזו הפרדה בין "ערבים טובים" שראויים לשותפות, לבין ערבים לא לגיטימיים. אם תרצו, איימן עודה מול חנין זועבי. הגישה הזו אינה שותפות, אלא הפרד ומשול, והחשדנות של פלסטינים רבים כלפיה מובנת לחלוטין. אבל אני לא חושב שאפשר לייחס את הטענות האלו לכל השמאל, ולראייה ההתנגדות העקבית של מרצ וחלק ממפלגת העבודה לפסילה של בלד או של חברי כנסת מתוכה, או לניסיונות לפגוע בחופש הביטוי של ח"כ זועבי בכנסת האחרונה. המאמר של אורלי ורמי יוצר פה טשטוש מכוון, כאילו שהקמת מסגרת משותפת עם חלק מהפלסטינים היא בהכרח דה לגיטימציה לכל הפלסטינים האחרים. יש מקרים שבהם הטענה הזו נכונה, ויש מקרים רבים שבהם היא אינה נכונה. היא בטח לא יכולה לשמש עילה לפסילת עצם עקרון השותפות.

שנית, הגילוי כאילו מסגרת פוליטית משותפת משכפלת את יחסי הכח בחברה (המוטים מלכתחילה לטובת היהודים, והגברים, והאשכנזים), הוא בכלל לא גילוי. יחסי הכח האלו מתקיימים בכל אתר כמעט, וברור שהפוליטיקה ביניהם. המחשבה שאפשר להחליט לעקוף אותם היא האשליה האמיתית. הפיתרון בעיני הוא מודעות, ויצירת מנגנונים

כל ההתעסקות בנסיקה בסקרים של נתניהו או בקרב בין אבי גבאי ליאיר לפיד על תואר "מועמד האופוזיציה" מחמיצה משהו חשוב: גם אם מועמד מרכז יוכל לחזור לשלטון (ויש לכך סיכוי לא גבוה מלכתחילה), הוא יהיה שבוי של הימין, ולא יוכל לבצע מהלכים משמעותיים.

הסיבה לכך היא מתמטית, ופשוטה מאוד. בסקרים הכי טובים מבחינתן, משיגות מפלגות השמאל-מרכז הישראליות כ-45 מנדטים, לעומת 62-63 מנדטים לגוש הימין. 12-13 המנדטים האחרים הם של הרשימה המשותפת. זאת אומרת שאם 3-4 מנדטים יעברו מהימין למרכז, לימין אין קואליציה.

כרגע היעד הזה נראה רחוק מאוד, אבל נניח שבנסיבות מסוימות הוא יכול להתרחש. רק מה אז? הרי יאיר לפיד או אבי גבאי רחוקים עוד יותר מנתניהו מיעד שישים המנדטים, וכדי להקים ממשלה הם יצטרכו לשכנע בין מפלגה אחת לשתיים מהימין להצטרף אליהם (כמו שקרה בממשלות אולמרט וברק), או להקים ממשלת אחדות. בכל אחד מהתרחישים האלו הממשלה תהיה שבויה של הימין, ולא תוכל לבצע שום מהלך מדיני משמעותי, למעט הכרזת מלחמה (ואכן, ממשלת אולמרט הכריזה שתיים כאלו, וברק איבד את הרוב בכנסת עוד לפני קמפ דיוויד).

בישראל, משום מה, האסטרטגיה של האופוזיציה היא לנוע בעקביות למרכז, תוך ניסיונות לפסול חברי כנסת ומפלגות מהרשימה המשותפת, להסית נגד האזרחים הפלסטינים, ולמנוע כל אפשרות לשיתוף פעולה עתידי. אבי גבאי (צילום: גילי יערי/פלאש90)

האלטרנטיבה היחידה היא הסתמכות על גוש חוסם עם הרשימה המשותפת, כמו שעשה רבין ב-1992. חד"ש לא היתה שותפה אז בממשלה אבל היא חתמה על מסמך הבנות. הגוש החוסם הזה מנע את הקמת קואליציית ימין והביא את ש"ס לממשלה בלי שתהיה לה זכות וטו על כל

מה פשר ההתעניינות המחודשת בתוכניות לסיום הכיבוש? למרות שנראה שאין סעיף נחות יותר על סדר היום הפוליטי בישראל, יש פתאום שפע של הגות – הספר "מלכוד 67'" של מיכה גודמן, הביקורת הנרחבת שפרסם עליו של אהוד ברק, סדרת כתבות במקור ראשון על פתרונות מדיניים, ועכשיו תוכנית הכמעט-מדינה-אחת של א.ב. יהושע ב"הארץ" – כל תוכנית והניואנסים שלה, כל אחת "מחוץ לקופסה", עשרות אלפי מילים, ולכולן היגיון משותף אחד – עבור מחבריהן הכיבוש הוא מעין משוואה מתמטית, שרק אם יימצא לה הפיתרון הנכון, הכל יבוא על מקומו בשלום.

במציאות, הבעיה אינה היעדר פתרון אלא היעדר רצון: הציבור היהודי בישראל תופס – במידה לא מעטה של היגיון – את הסטטוס קוו כמצב הטוב ביותר מבחינתו, או לפחות הכי פחות גרוע. כל השאר הוא פועל יוצא של העובדה הזו. כי זה לא משנה אם הרעיון הוא תושבות לפלסטינים או הקפאה מחוץ לגושים, פינוי-פיצוי או סיפוח-איזרוח, כל עוד המצב הנוכחי אטרקטיבי מספיק על מנת לשכנע רוב מכריע בציבור היהודי בנחיצותו. משום מה, על העובדה הבסיסית הזו כל התוכניות פשוט מדלגות.

לכן גם כל הוויכוחים בין הוגי התוכניות השונות מיותרים. אם היה אפשר לשכנע את אזרחי ישראל להעניק לפלסטינים תעודות תושב, כמו שבולי מציע, אפשר גם היה לשכנע אותם לחזק את הרצף בין שטחי איי, כמו שגודמן רוצה. בניגוד למשוואות מתמטיות, כשיש רצון פוליטי יש גם שלל פתרונות, ובאף אחד מהם ההצלחה אינה מובטחת בהכרח.

מי שרוצה להגיע ליום